עט סופר חלק א לה

יד מרדכי פ' אומר סי' תק"ל, יש לתמוה למה אינה נאמנות לאסור עצמה מגו דאי בעי שאסרה נפשה בנדר שהודר ברבים למ"ד שאין לו הפרה דמשמע דאפי' לדבר מצוה, עי' שעה"ת ח"ר כלל ה' פרט ט' וריטבא כתב יפר חלקי, ואפי' נדרה על דעת רבים דלגבי הפרה לא מהני מידי עכ"ל ועי' בתשובת תועפות ראם א"ע סי' מ"ת:

טו בספר יהושע א"ע סי' צ' כתב לכאורה דברי הגמרא תמוהים האיך התחיל רה"מ לפשוט ממתני' דטא"ל בברי שמא מיירי כדמסיק השמים ביני לבינך דאיהו לא קים ליה, ומטעם ברי ושמא נאמנות, ובאומרת גרשתני שם ברי וברי ע"ש באריכות:

טז בסי' ר"ל הקשה למה לן כולי האי להפקיע קידושין ולישוי' בעילתו בעילת זנות דאם היא חטאה הוא מה חטא, הלא יותר נכון ליתן גט בתנאי אם זנתה שפיר הי' הכפיה להוציאה ואם לאו אז הגט בטלו בודאי תאומר האמת, ותירץ גירושין כי האי לא יועיל לה דהאיך יכיל שים איש לישא אותה דדילמא באמת משקרת ע"ש, מנ"ת תקנ"ד:

טוב מביא קושי' עולם דבאומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה מטעם דשוי' נפשי' חד"א א"כ היאך ציותה התורה במש"ר ולו תהי' לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו הא שוי' חד"א, לדעתי הקלושה כאשר הבאתי סברת הר"ן עם שעה"ת כיון דאינה נאמנת לבעלה מן הדין לא שייך שוי' נפשי' חד"א, וכן הבעל משועבד לאשה ולא שייך שוי' נפשיה חד"א, אבל זה טעות, היא משועבדת לבעלה כי קנינו היא, אבל הבעל יוכל לגרש בע"כ, ונאמן האומר פ"פ ושוי' נפשי' חד"א, אבל במש"ר שהתורה ציוה לא יוכל לשלחה והוא משועבד לה אז לא מהימן מצד הדין ולא שייך נפשי' נפשי חד"א:

חי רמ"א בסי' ז' כתב אם היא אומרת נטמאתי נאמנת נגד ע"א שאומר טהורה היא, והקשה ח"מ למה נאמנת לומר טמאה אני מ"ש מאשה דעלמא האומרת טמאה אני לך ע"ש:

יט בספר מודעא ואונס בסופו מביא קושי' מגאון בעל קונטרוס הספיקות שהקשה לפי ר"ן דאף דשווי' נפשי' ח"א דאוריי' הוא היינו דוקא במידי דשייכא גבי נפשי' לחודא אבל במאי דשייכא נמי לגבי' חבריה לא אמרי' אף לגבי נפשיה שווי' אנפשי' ח"א ומש"ה מדינא האומרת טא"ל מותרת לבעלה דלא אמרי' שווי' אנפשה חד"א להפקיע עצמה משעבוד בעלה, וכשם שהיא משועבדת לו כך הוא משועבד לה כדאיתא ר"פ המדיר, לפ"ז יקשה בסוגי' דפ"פ אמאי יהא נאמן לאסרה עליו להפקיע שעבודה, וע"כ מאי דאמרי' דנאמן לגבי אשתו לשווי' ח"א הוא מדרבנן ולא מדאוריי' לפ"ז קשה שמתרץ קושי' דהא דס"ס שקבל אביה וכו' דליכא אלא חדא ספיקא, מה בכך אכתי חדא ספיקא הוא ודי בכך כי ספק דרבנן לקולא עכ"ל, ורב הגאון מו"ה אברהם אבדק"ק מונקאטש ז"ל חי' בשלומא באומרת טא"ל משועבדת לו שהיא אשתו מכבר ושפיר שייך סברת הר"ן דאינה נאמנת להפקיע שעבוד שהי' לו עליה קודם שזינתה, אבל בהא דאומר פ"פ לא הי' לה מקודם ביאה זו שום שעבוד, רק השעבוד מתחיל מן החופה הראוי לביאה והוא טוען פ"פ מצאתי ומימי לא נשתעבדתי לך כי מקח טעות הוא, וגאון קצה"ח קלסה בישוב זה עכ"ל וגאון מוה' יואב המחבר ז"ל תי' דשפיר שווי' אנפשי' חיובא לגרשה בע"כ ואשתכח דשעבודא נפקע ע"י גירושין משא"כ האיש אין מגרש אלא לרצונו ולא כייפינן ליה לגרש אלא אם כבר נפקע שעבודו בלא הגירושין עכ"ל:

כ כתובות דף ט' הקשה תוס' איכא ס"ס, ספק באונס ספק מ"ע, ותי' דאין זה ספק דאם איתא דמו"ע היא הי' טוענת דאין גנאי בכך כמו אונס, והקשה הפלאה איך נאסר אותה מדלא טענת דשמא היא רוצה בכך שתאסר עצמה לבעלה כדקי"ל בנדרים למשנה אחרונה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר, ועי' שו"י סוף קי"א ביו"ד:

פרט ד השעה"ת ח"ר כלל ה' כתב יש לחקור במה דאיתא בכתובות דף ט', כב' קידושין דף ס"ה להלכה פסוקה דאפי' בדבר המותר יכול לשוי' אנפשיה ח"א מאיזה טעם נאסר וראיתי שנחלקו בזה אבות העולם רשב"א מובא בב"י א"ע מ"ת ושל"ג כתובות דף כ"ג ומל"מ פ"ט מאישות וח"ץ מ"ז שהוא מטעם נאמנות שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אולם מר"י באסן כתב ונראה בכ"מ שאמרו שוי' אנפשיה ח"א אפשר מדין נדר איסור נגעה בו ואעפ"י שאין ממש כנדר דהא לא מצינו בהם התרת חכם אולי החמירו בענינים אלו כמו נזירות שמשון דליתא בשאלה, ואפשר לומר דאינו אלא מדין הודאת בעל דבר ואפי' לענין איסורא במה שנוגע לעצמו עכ"ל, שעה"מ פ"ט מאישות כתב בשם משפטי צדק דחשוב כאלו אסרו ע"ע בנדר ואף דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור היינו דווקא כשאסרה עליו דרך התפיסה אבל יוכל