עט סופר חלק א לב

משיג דהתם משום נדר, משא"כ הכא דשוי' נפשיה ח"א משום הימנותא דאדם נאמן על עצמו הילכך דכל דמשעבד ליה לא מהימן לגביה, ולפי נראה שדעתו ז"ל דהא דאמרי' שוי' נפשיה ח"א מדין נדר ועי' מר"י באסן סי' פ' שמאריך בזה, ושעה"מ הקשה על תוס' בי"ד ממתני' אומרת טמאה אני לך שנאמנית, ועיניה תנה באחר לא שייך כאן שהרי היא אומר שקיבל לביה קידושין בעודה קטנה ואינו יודעת למי ויושבת עגונה לעולם ע"ב, ועצמות יוסף מחדש בהך דאמרי' ראו כל כמינך דהיינו דוקא משום שהי' נשיאה מש"ה לא אמרי' דשויא נפשיה ת"א ותהא אסור לישב עם בעלה מאחר שעד זמן זה בא עליה בעלה בהיתר לאו כל כמינא לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קדם לו, אבל אם היתה מאורסת ואמרה שקבלה קידושין מאחר נראה לי דכיון דשויא נפשיה ח"א מונעים הבעל מלבא עליה ע"ב שמאריך, ועי' שעה"ת ח"ב כלל כ"ח פרט ה', אות כ', וש"ש ש"ו פ"ט מביא מרי"ט ח"א סי' צ"ב מאריך בזה אם בארוסה שויה אנפשה חד"א, עי' בשו"מ ח"ר סי' רס"ב כתב על קושי' מרי"ט על תוס' רי"ד אטו משום דאגידה גבי בעל ל"ש שווי' ח"א ראה דיש לחלק דבמקום דבעי שני עדים כמו בדבר ערוה א"כ ממילא ל"ש שוי' ח"א דכל שמשועבדת לאחרים א"כ אינה נאמנת וכל שאינה נאמנת אף אם נימא דאמת הדבר לא נאסרת כל שאינה עדים ולכך בטמאה אני לך או בדבתהו דר"ח דהוי דבר שבערוה ל"ש שוי' ח"א, אבל בשאר איסורים דכל דאמת הדבר היא נאסרת אף שאין עדים א"כ שייך שוי' ח"א אף דמשועבד' ול"ק קושי' מרי"ט וז"ב כשמש עכ"ל:

פרט ב רמב"ם פכ"ד מאשות הלכה חי, אמרה לו אשתו שזנתה ברצון אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובתה שהרי הודת בזנות ואם הי' מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה"ז חייב להוציאה ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזנתה וכו':

פי"ח מאיסר ביאה הלכה ט' אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה תרי אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה, כתב ראב"ד אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתי מכוונת שאם אמרה לאחר מיתה בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני למה איני נאמנת והלא לא הודת על עצמה הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם הי' קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל, וה"ה כתב דינו של רבינו אינו מחכמתו אבל מסוגי' דכתובות דף ט"ז היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' מבואר בדברי רבינו, ומש"כ ראב"ד ז"ל שאם נתנה אמתלא שאמרה כן כדי שיגרשנה אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא הי' מצוה לגרשה ע"ש, ועי' ח"ס א"ע ח"ב סי' ק' שמבאר פלגתי רמב"ם וראב"ד, ומר"ם שיק א"ע קנ"ג:

פ"ח מתרומה, וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני הרי זו אסורה לאכול בתרומה:

ב"י בסי' מ"ו מביא תשובת ראש אחד שקידש אשה ובא ר' יעקב ואמר אני קדשתיה תחלה ואין לו עדים, אפי' אם היתה מודה שקבלה קידושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה עליו ולא הי' בה שים אם הי' בא עליה אלא דהיה אמרי' דשייתה נפשה ח"א ויוציאנה בגט וכו', והקשה הב"י מיהודית דביתהו דר"ח א"ל לאו כל כמינה דאמך דאסרה לך עילואי, ואיפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים, וכתב בד"מ ולא נראה לחלק זו דא"כ כל אשה תאסר עצמה על בעלה בכה"ג ואפי' באשה שאמרה טא"ל אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דאינה נאמנות, ועי' שעה"מ פ"ט מאישות הלכה ט"ו באריכות ושעה"מ פ"ז מאשות הלכה יו"ד ד"ה שם אם חזר בו:

ולא זכיתי להבין האיך שייך באופן זה עיניה נתנה באחר, כי זה האיש אשר אמרה שהי' מקדשה תחילה אסורה עליו כיון שזנתה עם השני וסוטה היא לפי דבריה, וגם לא יתן לה הראשון אם ידע ששקר אמרה הוא לא קידשה מעולם אין אדם חוטא ולא לי להתיר א"א לעלמא, ואם אמת שהוא קידשה ויתן לה גט אז אמת אמרה ואסורה לשני, אבל בטמאה אני שפיר יש חשש עיניה נתנה באחר אם בעלה יתן לה גט וב"ה כעת מצאתי בבית מאיר כעין זה ע"ב, ושעה"ת ח"י כלל ה' פרט יוד כתב לכאורה קשה על עיקר חשש שמא עיניה וכו' הא גט מעושה פסול מדאוריי' ותהי' באיסר כל ימיה, לסברת הראש שנאמנת גרשתני מטעם זה, אע"כ צ"ל כוונת ראש דלא שייך חזקת כשרות רק היכי דידעה האיסר, ואיסר א"א בלא גירושין כ"ע אפי' נשים גמירי, משא"כ מדרש חכמים דגם מעושה פסול לאו כ"ע גמירי אפי' באנשים עי'