עט סופר חלק א ל

וקשה דאמר ביבמות דף פ"ד כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, ועוד קשה דאמר בגמרא דאוכלת בתרומה ואמאי הא לגבי תרומה שויתה נפשה ח"א, ונ"ל כיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת, ומיהו נראה דאף למ"א אם אומרת טמאה אני ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויה לנפשיה ח"א ואפי' תחזור האשה והאומר באונס הי', וי"א דמשמתינן ליה על שגרם שתאסר אשתו עליו ועובר על חדר"ג:

ח"ס סי' ק' כתב דברי ר"א כפשוטן והוא דס"ל הא דקי"ל ביבמות פ"ד לא יקחו כל היכי דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת הכל לפי מה שמביאתו לאיסר היא מוזהרת ולא משום לפני עיור לחוד והרי זה כמו לא תשיך אחד הלוה ואחד המלוה מ"מ אי לאו משום מלוה אין הלוה מוזהר כמ"ש תוס' ב"מ ע"א, וה"נ דכוותי' וא"כ הכא שהיא עשתה את שלה ואומרת לו טמאה אני והדין הוא שאין צריך להאמינה ומותרת לו שוב אין עליו עון אשר חטא זה הי' כוונת הר"א ולזה נתכוין רשב"א בחידושיו:

כתובות דף ס"ג תוס' אמרה מאיס לא כייפינן לה, י"מ דכופין אותו להוציא, ואין נראה לר"ת דניחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההיא דנדרים, ויש לדחות דהתם נוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצא בלא כתובה לא וכו' ועוד קשה מנדרים מההיא נואף דהוה מיהרזק בביתא אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוי מירכס הוי אסורה, לכאורה נראה דבאומרת טא"ל איירי דאי לאו הכי אמאי מיתסרא הא אין אשה נאסרה על בעלה עד שיראו כדרך מנאפים, וכיון שאמרת טא"ל מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובה דהא מסתמא ברצון הי' אפ"ה כי לא מירכס שרי דאית לן למימר עיניה נתנה באחר ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי, [בלא מגו לא קשה הגם שמפסיד הכתובה יען שיש רגלים לדבר עי' אחרונים], וי"ל לעולם לא מיירי באומרת טא"ל וכו' וכן נראה דבאומרת טמא אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוה מרכיס כיון דשויה נפשיה ח"א ע"ב, והקשה מהרש"א למה במשנה אחרונה אינה אסורה דהי' שויה נפשיה ח"א, עי' פנ"י והפלאה יען שיש רגלים שמתיחד עם הנואף, ועי' בק"נ בראש יבמות כ"ד משעה"ח פ"ט מאשות כתב תוס' הקשה מצד מגו כי בלא מגו ליכא לאקשויי באומרת ברצון אמאי אינה נאמנת כיון דמשים עצמו רשע אבל משום מגו שפיר הקשה אפי' היכי דמעיר ועי' ש"ך יו"ד קס"ט סקפ"ט, וב"י יו"ד קע"ו, ורמב"ם סובר אאמע"ר אפי' במקום מגו ע"כ שפיר פסק בפרק כ"ד אומרת זינתה ברצון אינה נאמנות גם שאין לה כתובה, ובפרק י"ד פסק במאיס עלי נאמנות ע"ב שמביא תוס' ב"מ דף ג' שמתכוין טובה א"כ ה"נ בזינתה ברצון לא שייך אאמע"ר שמכוונת לעשות תשובה ע"ב, ועי' מהרש"א קידושין דף נ':

יבמות דף כ"ד, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא אר"ת תצא מן הרוכל אם נשאת לו דאין לומר תצא מבעל דאין אשה נאסרה על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה וכו' והא דאיצטרך בהנהו עובדי דנדרים להנהו טעמים דאם איתא דעביד איסור וכו', נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם, ואפ"ה שרי מהנהו טעמי ואין לתמוה אמאי שרי כיון שאומרת טמאה הא שויה נפשיה ח"א, דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרת כן משקרות לכך נראה להם להתירן עכ"ל פי' כיון דמשקרת לא שייך למימר שויתא נפשי' ח"א דהיא מעולם לא נתכוונה לאוסרה על בעלה כי אם שרוצה להפקיע מבעלה עי' ק"נ, ועי' ראש כאן ותשובת פנ"י א"ע סי' א':

תוס' כתובות דף י"ג מעלה עשו ביוחסין, תימא דמשמע דאין אוסרין על הייחוד וא"ת גבי האי נואף דעייל ואמר לא תיכל מנהון אמר רבא אשה שרי משמע דאי לאו האי טעמא היתה נאסרה ע"י ייחוד, וי"ל דנואף שאני, ועי' תשובת בן יהודא סי' ע"ח כתב קשה לי טובא על תוס' הנ"ל מ"ט הקשו קושתם דוקא מעובד שנית דרבא למה לא הקשה מעובדא ראשון של רבא, וראיתי היפך מזה בכתובות דף ס"ג הקשו באמת מעובדא ראשונה ולא תי' נואף שאני, וביבמות דף כ"ד הקשו משני העובדות יחד, א"כ שלשה דבורי תוס' הללו סותרין זה את זה ע"ב:

סוטה דף ו' אלו אסורות מלאכול תרומה האומרת טא"ל, תוס' אי קשיא בנדרים פליגי רבה ור"ש באומרת טא"ל דרב ששת אומר אוכלת בתרומה, תי' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר אפי' ר"ש מודה והכי מפרש בירושלמי:

נטולה אני יפר חלקו, תוס' ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסר חע"א, וי"ל דהוי כולל מגו דאיחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על אחרים וצ"ע