עט סופר חלק א כט

ולא ידע מתי לקח, יהי' דין קבוע, ועי' במקנה ת"ר בהשמטות פרט ב' שהבאתי מנחת חינך אם קבוע בב"נ:

נמ"י ר"פ הבית והעליה, וחדושי אנשי שם, מביא ירושלמי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו כך הם חולקים לפי דמים, והתני באילין אבנים נגנבו מחצה לזה ומחצה לזה א"ר שמלאי אבנים גסות הן, פי' כשהוא נוטלין נוטלין אחת אחת הילכך לפי שהספק שוה בכל אחת ואחת מהן כשנגנבה אם מן מרובות או מן המעוטות חולקין בשוה, אבל סלעים דקים הם והלוקח אותם לוקח הרבה סלעים כאחת ומסתמא יש שם מן המרובין ומן המעוטין הילכך תלינן רובא במרובין ומיעוטא במיעוטן והכי שכיח טפי שהרי נבללין הן אלמא כל שהספק שוה כגון באבנים שנוטל אחת אעפ"י שחלקו של אחד מרובה משל חבירו חולקים בשוה, וא"ת והא תנן פ"ב מעשר שני מעות של חולין ומעו' של מעשר שנתפזרו מה שלקט לקט למעשר עד שישלים ואמאי הי"ל חולקין כדאמרי' באילן אבנים, וי"ל דהתם משום חומרא דמע"ש, ועי' נתיבות רצ"ב שמאריך בכוונת הירושלמי, ובית אפרי' א"ע סי' ה':

כלל שוי' נפשיה ח"א פרט א'. ב. נדרים דף צ' בראשונה הי' אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלת כתובה האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, השמים בינו לבינך יעשו דרך בקשה, ונטילה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטילה מן היהודים, עי' ריף פרק האומר בסופו מה שבמ"ר נאמנות לומר טמאה אני לך, הא אין דבר שבערוה פחות משנים כתב ח"ס א"ע ח"ב סי' ק' במ"ר היתה נאמנות טפי משאר ע"א באיסורים חדא דחזקה לא מבזיה נפשה לומר שקר, ועוד דבמה שבידו כל ע"א נאמן ע"ש וברוך טעם כתב שאם היא משקרת בטענתה הגט שנותן הבעל ע"י כפייה בטל דהוי גט מעושה שלא כדין עי' מרי"ק סי' ק"ז, וחזקה אלימתא דאין אשה רוצה שתהא באיסר כל ימיה וכיון שנאמנת מצד החזקה הוי כשני עדים ומותרת היא בלי פקפוק וכו' אבל למשנה אחרונה כשראו חז"ל שיש לחוש שמא עיניה נתנה באתר אינה חוששת אם היא באיסר א"א ממילא אין מקום להאמינה מדין החזקה ע"ב:

כתב הר"ן, כיון דמדינא דאמרה טמא"ל מיתסרא אבעלה כתש"ר ומשום שלא תתן עיניה באחר היאך התירו וכי איסור שבה להיכן הלך, יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום ועשה וכו' והקשו על זה שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת וכו' ולדידי לא קשיא דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי' דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה"נ הכא כל שאמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי היתה ומש"ה שרי לבעלה ואוכלת בתרומה. אלא לפ"ז מצטרך לומר דכי אמרי' הכי דוקא באומרת נאנסתי לכשר נבעלתי אבל באומרת מנתין וממזר אינו מותרת לבעלה ואינו במשמע, והקשה השואל בח"ס סי' צ"ח בא"ע ח"ב, הא לקמן בעובדא דאהלוי' כתבו תוס' והן דמיירי באשת כהן וא"כ איך אר"נ שמא עיניה נתנה באחר הלא נכרי פסלה מכהונה, ומביא תירץ מגאון מו"ה מרדכי טאסק רב"ד ז"ל, דהרי בלא"ה אין האשה נאמנות לאסור עצמה על בעלה וא"כ עיקור קושי' הר"ן מטעם דשוי נפשה ח"א וע"ז מסיים הר"ן שפיר דאם אמרה נבעלה לפסול לה אסורה משא"כ בהנאי עובדא דאהלוי' ודנפטוו' לא שוי' נפשה ח"ק דהיא לא החליטה שנבעלה לפסול כלל כי תלתה בבעלה והוא לא האמין שנבעלה כלל ולזה לא צריכא לדברי ר"ן כלל שעקרהו רבנן לקידושין חינה ודפח"ח עכ"ל:

בני הבחור המופלג כ"ה יודא ני' הקשה לר"ן אם אומרת לפסול נבעלה אסורה לבעלה, א"כ גם באומרת לכשר נבעלה למה לא תהא נאמנות מצר מגו שהי' אומרת לפסול נבעלה:

עוד כתב הר"ן, אחרים תירצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במ"ר להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי, ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נתנה עיניה באחר אוקמוה אדינא:

תוס' וא"ת טמל"כ אמאי לא מהימני הא שויתה נפשה ח"א, ותי' הרב ר"א דלא מצינו זונה שהיא אסירה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו,