עט סופר חלק א כז

דמתיר הרשב"א בנתערב היינו מטעם דקבוע חידש הוא ואין לך בו אלא חידושו כמש"כ הש"ך, וא"כ כאן דמדינא אסיר דאי לא תימא הטעם דקביע פשיטא דאסיר מטעם רובא וא"כ פשיטא דאינו בטל תערובת שני דאף דאם היא כמע"מ לא נתבטל בתערובת השני, ועולת שבת שכתב ד"ה בט' ציבורין של חמץ וכו', נראה דאין להקל בכה"ג:

אעתק נקהכ"ס מה שלא נדפס אצל הש"ך ומדפיסים עתידין ליתן הדין, וכ"ל סעיף ד' בהג"ה ויש אוסרים וכו' לכאורה קשה על הרב דהרי באו"ח מביא הרב דברי הטור מיהו אם העכבר יוכל לאכול תלינן להקל שאכלו ואין צריך בדיקה והטעם הוא התם משים ס"ס ע"ש, וליכא למימר דבדיקת חמץ מדרבנן דדין זה הוא מדברי תוס' פסחים דף ט' ושם מיירי שלא ביטלו והכא משמע אפי' פירש לפנינו שהיא מדרבנן כמ"ש הג' אמו' ז"ל בס"ק כ"ו, אפ"ה לא מיקרי ס"ס יקשה מאי שנא, וי"ל דשאני התם כיון מכח ס"ס אין כאן עוד איסור שמא אכל העכביר, משא"כ כאן דעל כל פנים האיסר הוא עדיין בעין, ודמי למ"ש הרב בהג"ה לקמן סעיף ח' ע"ש ודו"ק, אבל מ"מ על הב"ח יש לתחיה שהשיג על המחבר מסעיף ט' כיון שהספק הראשין היא בגופו עכ"ד, וקשה הלא כתב הרב באו"ח סי' תל"ט דמקרי ס"ס והמה דברי טור בסי' הנ"ל בשם רשב"א, ולפי דברי הב"ח קשה שם היכא מקרי ס"ס כיון שהספק הראשון היא בגופו אלא ודאי ע"כ מוכרח לומר דשאני קבוע דחידש וא"כ אין להב"ח שום קושיא על המחבר דהמה דברי רשב"א באו"ח סימן הנ"ל, וליכא למימר דטעם באו"ח הוא משום שאין כאן עוד איסור כמש"ל זהו ליתא דלדברי המחבר איני חילוק רק אם האיסור הוא בגופו ודו"ק וצ"ע עכ"ל:

קצת נ"ל ליישב קושי' על הב"ח ועל עילת שבת עפ"י ששמעתי בימי ילדותי מהאי גאון ישראל כקש"ת רבי יחזקאל בנעט אבד"ק נייטרא זצ"ל להסביר סברת תוס' כתובות דף ט' דאונס לא שכיח, וצריך להבין כי ס"ס מותר הטעם כי ספק ראשין עושה מחצה על מחצה וספק שני מכריע שיהי' כרוב, א"כ גם אם לא שכיח בכ"ז ספק תחתיו ואינו תחתיו עושה מחצה, וספק שני אולי באונס מכריע שיהי' רוב גם אם אינו שכיח יוכל מכריע המקצת לרוב, אבל כל ס"ס צריך להיות שיוכל להפוך, ואם יתחיל ספק אונס ספק רצין לא יעשה כמחצה כי אונס לא שכיח ודו"ק כי מתוק הוא, וידוע כלל בס"ס אם צריך לדון אם יש איסור כלל אין צריך להפכי, כתי ספק עאל ספק לא עאל, או אם שם תולע או ניתוח עי' ש"ך ק"י דיני ס"ס אות ט"ו, א"כ בבשר שלקח ונתערב צריך להתחיל אם לקח נבילה או שחוטה ואם רוב חניות נבילה אין זה ספק השקול, אבל במצה גם אם רוב ציבורין הי' חמץ אבל מתחילה צריך לדון אם יש כאן איסור אם אכלה העכבור אין כאן שום דבר לבדוק, ואח"כ ספק שני אם לא אכלה אולי מצה הי' וספק שני מכריע גם אם רוב הי' חמץ וקבוע עושה מחע"ח ודו"ק וכן מיישב הב"ח, וידעתי שיש בו לפלפל, הקב"ה חדי בפלפולי דאורייתא:

קידושין דף ע"ג אמר רבא ד"ת שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש מאי אמרת דילמא אזלה איהי לגבייהו הו"ל קבוע וכל קביע כמע"מ דמי ותורה אמרה לא יבא ממזר ודאי הוא לא יבא הא ספק יבא, והקשה ריטב"א למה לי קרא דהא איכא תרי ספיקא ספק אזלי אינהי לגבייהו דהוה מחצה על מחצה יהוי ספיקא ואידך דאזלי אינהי לגביהן ואיכא רוב כשרים וכל ס"ס לקולא אפי' באיסור דאוריי' וא"ל רביתא נקט, אפי' חזינן ודאי דאזלי איהי וכו' ורשב"א כתב ג"כ איכא למידק אכתי רובא נינהי דאי אזלא לגבה הו"ל רובא ואי אזלי איהי לגבייהו הו"ל מחע"מ נמצא הרוב להכשיר וכו', ומקנה מחדש דבר חדש ונ"ל אמנם לולי דברי רשב"א הנ"ל צ"ע בהך סברה כיון דאמרה תורה כל קבוע כמע"מ ויש להסתפק ב"א קבוע כמו אלף קבועים כ"ש דיש להסתפק ב"א קבוע ואלף בני אדם שפירשו שחשוב ה"א הקבוע כמו האלף דכיון שהחשיבה תורה קבוע נגד הרבה קבועים כ"ש שיש להחשיב קבוע אחד נגד כולם שפירשי א"כ אפי' היינו יודעים שכמה בני אדם פירשו באותו שעה שנתעברה יש לתלות כקבוע אחד שבין הקבועים כמו כל איתן שפירשו וא"כ לא הוי אלא ספק אחד שמא נתערבה מאדם הקבוע וזה הספק הקבוע מבטל ספק זה שלא נתעברה מאותן שפירשו ואף אם תאמר דגם היא קבוע במקומה ולמה נימא דאזלא איהי ממקום קביעותא מ"מ מקום קביעותא דידיה היי כמע"מ דלא עדיף מקום קביעותא דידה משאר כל הקבועים וכולם הם כמחצה לגבי קביעותא דידי' כנלנ"ד, אך מסוגי' הנזיר משמע כרשב"א ע"ש שמאריך אם חשיבות הקבוע מצד מקום הקבוע, או מצד איסור שלקח מקבוע:

פרט לקוטים י"ב פ"ק דחולין, אחרי רבים להטות, הקשה לי מורי רבינו יקר הא עיקר האי קרא בסנהדרין וסנהדרין