עט סופר חלק א כד

באדם ההורגו חייב וכן מכה אביו, הא לענין ממון שלא אמר שמואל דאין הולכין אלא היכא דלא נפקא מיניה אלא לענין ממונא בשור ונמצא נגחן וכן אינך דמייתי ש"ס א"כ ה"נ לא שייך הא דשמואל הכא לפ"ז קשה מש"כ תוס' ד"ה להחזי אפי' לשמואל דכיון לכל מילי ישראל הוא ועיי' תוס' בכורות דף כ' ודו"ק:

רמב"ם פ"ט, מא"ב הלכה כ"ה, האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שהי' רוב עכום או רוב ישראל ה"ז ספק עכום לענין קדש אשה צריכה גט מספק מי שהרגו אינו נהרג עליו, היה רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבילות הי' רובן ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל, מע"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזיקין ככל ספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה, ועי' לח"מ פ"ב משבת שמאריך בסתירת רמב"ם, ותוס' יו"כ ביומא מש"כ רמב"ם אפי' ברוב גוים צריכה גט, כתב ה"ה משום דאיכא מקצת ישראל קבועים בעיר וכל קבוע בין מ עט בין מרובה כמע"מ דמי, עי' ב"י א"ע סי' ד':

מנ"י כלל מ"ג ס"ק ל"ז, בא"ע סי' ד' דאסופי שנמצא בעיר שיש רוב עכו"ם ה"ז ספק קידש אשה צריכה גט, מבואר הטעם בה"ה דכל קבוע כמע"מ, ואף דהתם נמצא בעיר ופי' ממקום הקביעות אפ"ה לא אזלי' אחר רובא, ואפשר דשאני גבי אדם דלא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש, מטעם דהדר לניחותא ועי' תוס' כתובות ט"ו ד"ה דלמא, אך קשה לפ"ז אמאי לא חשבינן שם ג"כ לענין שאר דברים כגון לענין נזק ולהחיות ולהאכיל נבילה כמע"מ ועי' שם בדרישה עכ"ל:

ח"ס סי' רמ"ה תינוק זה הנמצא במקום רוב נכרים ולכתחלה מתירים אנחנו לו לחלל שבת ולאכול נבילות א"כ איך נפקח אנחנו הגל עליו בשבת, משו"ה כתב התוס' יומא פ"ה דוחי בהם מורה על ככה כיון דאפשר בשום אפשרות שבעולם דקמא שמיא גליא שהוא מהמיעט והוא זרע ישראל ע"ש ומ"ת יו"ד ח"ב סי' ז':

בחדושי רעק"א כתב קשה דאיך אמרינן מע"מ ישראל דמשלם חצי נזק הא הוי עדות שי"ל דאף דיוזמו לא יהי' צריכים לשלם לו דיאמרו שמא אתה נכרי, ואם להסוברים דבממון משום נעילת דלת לא בעינן יכול להזימה מ"מ בפלגי נזקי דהוא קנס לכ"ע בעינן יכול להזימה, וליכא למימר דמיירי לאחר הנגיחה טבל עצמו לשם גירות ואח"כ העידו דהם מעידים על ישראל דיהי' דין הזמה, ובכה"ג לא מקרי תחלתו בפסול כיון דאין בעדים בעצמותן שום פסלת רק בתחלתו לא הי' יכול להזימה, דא"כ יקשה ברוב נכרים נמי אין צריך לשלם רק פלגא דאין הולכין בממון אחר רוב, וסברת ה"ה דממון נכרים לא אלים לא שייך הכא דהא כשבא לדין הוי ישראל מעליא, וי"ל דמיירי בנגח לפני ב"ד דאין צריך שיהי' יכול להזימה ע"ש:

ח"ס סי' רמ"ה מביא קושי' בשם הרב הג' ר' זעליג זיל האיך ציוה השי"ת למול בשמונה הא אין הולכין בפק"נ אתר הריב, ותי' אין זה ענין לאין הולכין בפנ"פ אחר הרוב, התם היכי דאיתחזק עכ"פ מיעוטא לפנינו כגון ט' מצריים וישראל אחד, אבל היכא דלא איתחזק מיעוטא לפנינו מבואר בסנהדרין ס"ט דאזלינן בתר רובא ע"ש, שבי"ד או"ח שכ"ט כתב המעיין בתוס' נדה דף מ"ד ימצא להדיא נגד זה לכאורה שם בד"ה איהי משום פנ"פ מותר לחלל שבת דאין הולכין בפנ"פ אחר הרוב ושם ליכא איקבע מיעוט לפנינו ע"ש, וראי' שמביא מסנהדרין י"ל דוקא בשאר מצות יתכן לומר וחי בהם ולא שימות, אבל מצות מיתת ב"ד דזה הוא המצוה להמיתו א"כ לא יתכן בזה לדרוש וחי בהן ע"כ אזלי' בתר רוב להרגו ע"ש:

תוס' ואפי' לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר וכו' צ"ע משמע לרב ניחא דהולכין בממון אחר הרוב, הלא תוס' בכורות דף כ' וב"ק דף כ"ז כתבו רק בעבור שאמר קיים לי בנפשאי שאני מן הריב ע"ש א"כ גם לרב קשה, שהוא לא ידע אם הוא מן רוב ישראל ונראה כי תוס' כתובות דף ע"ו כתב לשמואל רק במוכר שור דיש למוכר טענה חזקה לשחיטה מכרתיו שלא התנא להדיא ע"ב, ונראה להשוות ואסביר פלוגתי' דרב ושמואל כי ידוע פלוגתי' דראשונים אם יש לדון ממון ואיסר בדבר אחד, אם היא איסור או ממון עי' ר"ן בנדרים דף צ' יש"ש ש"ו פ"ד, וידוע מרי"ב הקשה למה אמרי' בממון קולא לנתבע הא יש ספק איסור גזל ותי' גם בתובע יש איסר זה, ועי' בקונטרס ספיקות כלל א' ותומים בת"כ ס"ק כ"ג הנה שמואל סבר דאלים חזקת ממון שיש לו טענה חזקה כברי של לוקח יחשב ורב סבר שמוציאין הממון מצד איסור גזל הולכין אחר הרוב שמסייע לתובע, ירק יען שיש לנתבע טענה אלים צריך לתובע לסייע טענת ברי, שמואל סובר יען שיש לתובע טענת ברי, צריך לנתבע טענה חזקה נגד טענת התובע, אבל אם אין כאן ברי מתובע לא צריך טענה אלים לנתבע ולרב אם אין כאן טענה אלים לנתבע לא צריך ברי לתובע ע"כ הקשה תוס' רק לשמואל כי לרב ברוב ישראל הולכין אחר הרוב גם בלא ברי כי אין למוצא טענה חזקה, אבל לשמואל שסובר חזקת