עט סופר חלק א רד

ליכא הוכחה מתוס' כ"א בריעותא דאתי לאיסורא מעת הירעותא כגון בדרוסה וכו' אבל בריעותא דיש לחוש מחמתה שנטרפה הבהמה מעת הלידה אפשר לומר גם תוס' מודה דחוששין לריעותא כזו המספקת לנו דלמא לא הי' לבהמה שום חזקת כשרות, דנטרפה תיכף ביום הולדה בריסוק, ונראה בכה"ג מתלי תלי בדעת ט"ז סי' י"ח סק"י בנאבד הסכין שהי' לו חזקה אז ואלו בא לשאול היינו מורים לו היתר ע"כ גם בנמצא אח"כ פגום כיון שאפשר שנפגם אח"כ אין הספק אסרו, אבל אם לא נאבד הסכין וחייב לבודקו, ואלו בא לשאול קודם שנולד הספק של עכשיו שנמצא פגום לא היינו מורים להיתר ע"כ יש להחמיר מספק כאלו אין כאן חזקה ע"ש, א"כ לפי דברי ר"נ דאין צריך להמתין מפני חשש ר"א ממילא מיד כשנולד הולד מחזיקים בחזקת היתר, ע"כ אף אם נתגלה אח"כ באיזה שעות שאינה עומדת והוי כרעיתא, מ"מ מעמידין בחזקת שהחזיקו בו קודם שנודע ריעותא, אך כ"ז בשכלו לו חדשיו, אבל אם לא כלו עדיין חדשיו, ועומד מלידתו עד ז' ימים בספק ולא שייך לומר כלל חזקת היתר באותו ולד כל זמן שלא יצא מספק נפל, א"כ אם בתוך ז' ימים נולד ריעותא חשש ריסק איברים כי אינה עומדת שפיר יש לחוש מחמת ריעותא זו לריסק איברים ומיושב מהרש"ל ע"ב:

בספר ברית אברהם יו"ד סי' י"א כתב לישב יש"ש, אף שט"ז הרבה לתמוה מה חילק בין כלו ללא כלו חדשיו לענין ריסוק אברים, כבר הובא באחרונים דברי רבינו שפירא בלא כלו חדשיו הוולד חלוש ביותר ושייך טפי חשש ריסוק איברים, אך התב"ש סי' ט"ו מתפלא כיון ששהה ז' ימים נתברר שכלו חדשיו, ולדעתי נראה דברי רש"ל דבלא כלו בעינן הפריס משום ריסוק איברים מטעם דהוא חלוש, ולא יקשה כלים קושי' תב"ש, לפי הנראה מתוס' דף נ"א באיכא רעותא דאינו הולך, דאל"ה פשיטא דאזלי' בתר רוב וולדות, אבל באיכא רעותא לא שייך להתיר משום רוב דהא חזינן דיצאה מרוב וולדות שהולכים, וזה אין יכול לעמוד ה"ד דיש לחוש שיצא מן הרוב ונתרסק בבה"ר כעין סברת תב"ש במים במוח, וקמ"ל ר"נ דאין בבה"ר משום ר"א ותולין הא דאין הולך משום כאב רגלים, ונראה אף דיצא מרוב, הא ידוע תוס' חזקה שלא נתבררה וכו' ודעת ראש שם לפי המסקנא דאזלי' בתר רוב כשרים הגבינות דהוי חזקה שנתבררה מחמת הרוב, ואף שאין להכשיר הגבינות מחמת דהיא מרוב בהמות כשירות דחזינן דהיא מן המיעט שהיא טריפה, ח"מ מכשירו מטעם חזקה קמייתא ואמרי' השתא היא דנטרפה, וכל כמה דאפשר לאתר ולומר שברגע שאח"ז יצאה מן הרוב תלינן ומתירן הגבינות, א"כ י"ל ה"ד הכא חילין הריעותא דאינו הולך משים כאב רגלים דאפשר שאחר שיצא מרחם לאויר עולם יצאה מן הרוב, אבל אי נתלה הרעותא דאינו הולך משום ריסוק בבה"ר אז היי יציאתו מן הרוב בשעה שהיו הילד בבה"ר וכיון שהחזקנו את העובר הלזה שהוא מן הרוב וולדות שלא יתרסקו ויכול לילך מיד ועכשיו חזינן רעותא שאינו הילך תולין שבהיותו באויר העולם יצא מן הרוב ונקטי' כאב רגלים ולא משום ריסוק אברים א"כ גם לדעת ראש דאזלי' בתר רוב בעינן חזקה שנתבררה בשעתו דהיא מן הרוב ואז אנו מאחרין לומר שאחר זה יצאה מן הרוב, וא"כ בלא כלי חדשיו דבעי' ז' ימים רק אח"כ עדות שהי' כלו חדשיו עכ"פ הך חזקה לא נתברר בשעתו ע"ש באריכות:

קצת נ"ל כי לכאורה יש לחקור האיך אנו שוחטין ביו"ט ואזלי' בתר רובא כי ידוע הר"ן בביצה דלא אזלי' בתר רוב ביו"ט יען שיש לו מתירין ע"כ אין לוקחין ביצה ביו"ט עי' במקנה כלל ל"ח פרט ד' [ויש"ש כתב שאין שוחטין כלל ביו"ט עי' מג"א סי' תצ"ח סקט"ז אולי מטעם זה כי בדשיל"מ אין הולכין בתר רוב], אילם זה אינה כי גם למחר אין אנו בודקיו על חי טריפות וסמכינן על הרוב, ע"כ אין נפ"מ וסומכין גם ביו"ט על הרוב, אבל בריסק איברים אם נמתין עד למחר יצא מספק ריסק, ולא צריכין בענין זה לאמיר דאזלי' בתר רוב, ע"כ יש להחמיר ביו"ט על חשש ריסוק איברים:

פרט ב ביצה דף ל"ד, ואין מלבין את הרעפים, מאי קא עביד א"ר בר בר חנה א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבדקן [דלמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך] והקשה הצלח לב"ה דאמרי' מתוך אין כאן חשש איסור תורה ובסמוך במטלת אין חוששין שמא תקרע פרש"י שאפי' אם תקרע אין זה קורע ע"מ לתפור הרי דלאיסר דרבנן לא חיישינן שמא תקרע, וא"נ למה חששו כאן שאף אם פקעי לא הי' הבערה איסור תורה שהרי הותרה שלא לצורך, וכן בעוף שדרסה ג"כ קשה למה לא ישחטנה הרי אף אם תמצא טריפה לא עבר על איסור תורה שמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, אפי' לתוס' שצריך דבעינן צורך קצת וכו', ופי' שטעם אם פקעי וימנע משמחת יו"ט ע"ש, וח"ס