עט סופר חלק א קצט

תוס' במלוה שיש משכון, אין לפרש דמיירי במשכון שלא בשעת הלואה דקנו ליה מר"י דא"כ הוה לו להביא כאן דרבי יצחק, אלא אפי' במשכון בשעת הלואה איירי ואפי' אין מחזור לה המשכון אלא שמוחל לה את המלוה ואע"פ שהמשכון בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון, וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפי' בלא משכון אמרינן דמקודשת לעיל דף ו' ולמה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי וייל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס"ד דלא סמכה דעתה כיון שאין מחזור לה משכון ע"ש:

פרט ג תוס' רי"ד דף מ"ח כתב ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוי לה מלוה, אי קשיא התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה ותתקדשה מיהת בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי, דליכא למימר דחצי פרוט' הראשון שבפרוטה האחרונה הוי מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר דכל פחות מפרוטה לא חשיב לאקרוי מלוה ולעולם בפרוטה אחרונה תתקדש וחשובה גם בפרוט' האחרונה הוי מלוה גבה עד שיגיע כלי לידה, דאע"ג דלא יהיב לה כלי, מכי גמרה אתחייבא ליה בההיא פרוטה כי היכי דאיחייבא בפרוטות הראשונו' ואע"פ שהכלי בידה אבל למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אע"פ שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלים עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא עכ"ל, וכתב בשעה"מ לדעת ראב"ד שכתב רשבא דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מכיון שגמר מלאכתו הו"ל מלוה ומקודשת בההיא שעתא ושלא כדעת רש"י שכתב אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירין לה, קשה דא"כ למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף תתקדש מיהו בפרוטה אחרונה דאתייא עם גמר הכלי, ומדברי פרישה למדני וישיב על זה, די"ל דס"ל דע"כ לא אמרינן מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה אלא דוקא בשנתן לה הפרוטה בעין ואמרינן דדעתיה אפרוט' דהשתא ולא אמלוה דמעיקרא אבל הכא דעתי' להתקדש על שכר כל מלאכה, ועי' מח"א שכירות סי' י"ד, ומביא שמ"ק ב"ב דף פ"ז, יפה לי קרקע כ"ש ובכסף שאתחייב בשכרך תקנה כל הפשתן, ונראה בעיני אפי' ישנה לשכירות מתחילה עד סוף וכל פרוטה ופרוטה שמרויח נעשה הלואה ואין קונין בהלואה הכא אין מתחייב לו בתלשה זו אלא פרוטה, ולא שייך לומר בפרוטה ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף עד שיתחייב לו פרוטה אינה נעשית מלוה עליו וכשנתחייב לו פרוטה קנה הפשתן מיד עד שלא הספיקה להעשות ע"ב וע' מרדכי איזה נשך רמז שי"ו:

ושעה"מ הקשה על סברת תוס' רי"ד מע"ז דאמר ר"א אם בנה שכרו מותר מכוש האחרון דלית ביה ש"פ והשתא לדעת תוס' רי"ד דס"ל דכל פחות מש"פ לא חשיבא לאיתקרויי מלוה ופרוטה אחרונה אתייא עם גמר כלי א"כ קשה למה שכרו מותר הא איכא פרוטה אחרונה דאתייא עם גמר כלי וא"כ נמצא איסר מעורב בשכרו ע"ש באריכות, קצת נ"ל כי סברה בפחות מש"פ לא שייך מלוה יען שבר ישראל אינו מקפיד בפחות מש"פ ומוחל, אבל אם ע"י מחילה יבא לידי איסר א"כ בודאי אינו מוחל ודו"ק:

עי' מהרש"א סנהדרין דף כ' שאול סבר מלוה ופרוטי דעתיה אמלוה וכתב לא שייך למימר הכא בשכר שאעשה עמך דאיכא למ"ד דמקודש' היינו בעושה לה שירי' ונזמים דכיון דאין לשכירות אלא לבסוף כי מהדר לה מקודשת כפרש"י משא"כ הכא דלאו מידי דמהדר לה ופלא שהרי ברקוד לפני מקודשת מיד אע"פ שלא קא מהדר לה מידי משום שהרי הגיע לידה מה שהי' חפצה וה"נ כיין שהכה הפלשתי הרי הגיע לשאול חפצו ורצונו א"כ מאותה שעה מקודשת לדוד עי' שעה"מ:

רשב"א דף מ"ח, ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כלומר וכל פורתא ופורתא הוי מלוה עלי' וכי מצטרף לפרוט' מלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת וקשיא לי ומ"ש מהתקדשתי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאע"פ שאין באחת מהן שוה פרוטה מקודשת דכי מתאכלי ברשותא קא מתאכלי, דהכא נמי שכירות זה לא נתן לחזרה ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קדושין א"כ לכשנגמר הכלי מקודשת דהאי שכירות לא למלוה דמי, וי"ל דהתקדשי לי באלו שאני הואיל ואתנהי כולהו קמן מינה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך לא חזו לאצטרופי כלל והלכך אינה מקודשת אבל אי סבירא לן דאינה לשכירות אלא בסוף כולהו אגרא בבת אחת אתי והלכך מקודשת:

פרט ד רמב"ם פ"ה מאישות כתב, אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודיבר עליה לשלטון ולא תבעה אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משלו שההנאה שבא לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת, הרי את מקודשת לי