עט סופר חלק א קצז

אמר רל"ק והוא שנתן לה שוה פרוטה ובשכ' לא והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור, שהושבתיך בקרון או בספינה אינה מקודשת בשכר שארכבתיך על החמר שאושיבך בקרון או בספינה מקודשת, וכ"ת הכי נמי בדיהב לה ש"פ והא בשכר קאמר וכו' אמר לך רל"ק האי תנא ברא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף, ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, וכתב ריטבא קשיא לן אתי לא מייתי ליה מרישא דאי יהיב לה ש"פ רישא דבשכר שהרכבתיך אמאי לא מקדשא, וי"ל ברישא דהוה מלוה קודמת לקידושין דעתה אמלוה ואינה מקודשת אבל סיפא דמלוה מאוחרת דעתה אפרוטה ע"ש:

דף מח דתניא עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ, וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה, האי ממון ה"ד אילימא אותו ממון מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי בו מקדשא, אלא לאו בממון אתר ושמע מינה במקדש במלוה קמפלגי וסברי דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה עד סוף והוה מלוה וכו' [פרש"י ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הילכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע] לא כ"ע מקדש במלוה אינה מקודשת והכא בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קמיפלגי מר סבר אינה לשכירות אלא בסוף ומ"ס ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכו' ובפלוגתא דהני תנאי, דתני' בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת, בשכר שאעשה עמך מקודשת וכו':

תוס' יש להביא ראי' דהלכה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מע"ז דף וכו' תנן הגיע לכיפה אסיר לבנותה וקאמר ר"א דאם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה עד סוף ואימת קמיתסר בתניש אחרון לית בה שוה פרוטה ש"מ דהכי הלכתא דליכא מאן דפליג, ואין נפקותא לענין חזרה דהא דאמר רב ב"מ דף ע"ז פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי יום, היינו אפי' למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אבל איכא נפקותא לענין קידושין דאי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף חשיב האי שכירות מלוה ואינה מקודשת ולענין ע"ז אם בנה שכרו מותר ואע"ג דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף כדאמרי' ב"מ דף ס"ה כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת, ואב"מ כ"ח כתב משמע מתוס' דלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף ניחא דאין משתלמת אלא לבסוף, ולפי קונטרס הספיקות דבשכר חפץ דמחויב לשלם תיכף השכירות ליותא ממכר וא"כ למ"ד אין לשכירות אלא לבסוף נמי צריכין אני לטעמא דשכיר שנה בשנה עי' לקמן:

ב"מ דף ס"ה, מרבין על השכר ואין מרבין על המכר וכו'] ת"ש רישא ומ"ש סיפא, רבה ור"י אמרי תרווייהו, שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והאי כיון דלא מטא זימניה למיגבא לאו אגר נטר ליה משווא הוא דהכי שויא והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה, סיפא כיון דזביני ננהו ובעי למשקל דמי מעכשיו הלכך אגר נטר ליה היא ואסיר, אמר רבא דקו בו רבנן בהא מילתא ואוקמיה אקרא, כשכיר שנה בשנה, שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת:

תוס' שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, אפי' למ"ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף כדיליף הכא מקרא, ואפי' למ"ד אינה אלא לבסוף מודה דפועל יכיל לחזור בו ואפי' בחצי יום, וכשהוא חוזר הרי הוא סוף שאינה רוצה לעשות מלאכה יותר יע"ש:

פרט ב בקונטרס הספיקות כלל ז' אות ה', מחדש וכתב נראה בעיני לומר דהאי פלוגתי' דשכירות מתחילה ועד סוף ואינה אלא לבסוף, לא שייכא אלא בשכירות פועל כהאי דקידושין בשכר שאעשה עמך וכעין שכר כיפה בע"ז, אבל שכירות קרקעות ומטלטלין מיד שנגמר השכירות וקנאם השוכר להדבר ההוא נתחייב בכל השכירות, דשכירות ליומא ממכר היא, ומה לי שקנאן לחלוטין או קנאן לשנה, משא"כ בפועל דיכול לחזור אפי' בחצי היום והלכך לא שייך לומר גבי שנתחייב בכל השכירות מיד ע"ש, ואב"ח סי' כ"ח סקמ"ו מביא תשובת ראש כלל ס"ט סי' י"א, ראובן שהשכיר חפץ לשמעו בסך ידוע והי' חייב ראובן ללוי מאה זוז והמחהו אצל שמעון וכו' אינו חייב ללוי כלום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו כשמחזיר החפץ כדמוכח בהאי שעשה שירים ונזמים ואון כאן לא מלוה ולא פקדון ע"ש ולפי הנ"ל לא שייך בזה אין לשכירות אלא לבסוף כיון דמיירי שם בשכירת חפץ, ועי' קצה"ח קכ"ו סקי"ג וש"ך שם, אם שכירות נקנה במע"ש:

ב"ק דף צ"ט עשה לי שירים נזמין ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ, וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה מאי ממין אילימא איתו ממון