עט סופר חלק א קצו

רבותא ל"מ גדי וגדי דהוי מב"מ ואתי' ברייתא כר"י דמב"מ במשהו וא"כ אסור אפי' א"א דריחא לאו מילתא אלא אפי' גדי וטלה דהוי מבשא"מ אסור משום דהוי טעם גמור, אע"כ צ"ל דס"ל לש"ס א"א ריחא מילתא הוי טעם גמור, ואי לאו מילתא אפי' טעם משהו ליכא וא"כ שפיר פריך מה לי גדי וכו' ואח"כ כתב לכאורה מה פריך ללוי מאין צולין לכתחילה אסור כקושי' תוס' הא אין מבטלין לכתחילה ע"כ דס"ל לש"ס דזה לא מקרי מבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל עי' יו"ד סי' פ"ד והאריך בו:

ב צל"ח מביא קושי' הגאון ר' ליב קסוויץ ז"ל לפי' ר"ת בע"ז דף ס"ו דחמץ בפסח אוסר במשהו במצות דליכא פטום משום ריח דמשהו מיהא איכא, א"כ קשה לריף דרב אזיל לטעמא דמב"מ ל"ב למה אמר בשר שמן אפי' שניהם כחושים משהו מיהא איכא, וצל"ח תי' דריף סובר היכי דליכא פטום אפי' משהו ליכא:

ג צל"ח הקשה ממתני' נטף מרוטבו על חרס וחזר אליו משמע דאי לאו דחזר אליו לא הי' נאסר הפסח ואמאי לא נאסר מטעם ריח ע"ב:

ד עוד הקשה למה לא משני דרב לשטתו דסבר כר"י דמב"מ במשהו, והך ברייתא כרבנן, ותירץ דברייתא לענין לכתחילה מיירי דאין צולין קפני אין חילוק גם לרבנן קשה מה לי גדי וכו', ועי' בשעה"מ ואמרי בינה תי' לר"ן בנדרים א"כ בצליית פסח היתר בהיתר א"כ אף לרבנן הוי מב"מ ולא בטיל:

ה קושי' מהרש"א, מ"ל גדי וטלה, יש לדקדק דאימא דה"ק דאפי' גדי וטלה דלית ביה תערובת גופין דלא מיחלף אפ"ה אין צולין משום תערובת טעמים:

ו קושי' הצל"ח, לא מבעי גדי וגדי דאוסר במשהו אלא אפי' גדי וטלה שהוא מבשא"מ ואינו אוסר כי אם בנתינת טעם ואפ"ה אסור דריח יש בו אפי' כדי נ"ט:

ז ישו"י בסי' ק"ת הקשה אי ריח רק איסר דרבנן מה מקשה מאין צולין שני פסחים, נימא בקדשים אוקמה על דאוריי' אפי' בכלי מקדש כתבו תוס' דמוקמי' על תורה, ותי' הרי קתני אין צולין לכתחילה יהי' אסור משום תערובת טעמין ושפיר הקשה, ובזה אתי שפיר לכאורה לפי הס"ד דאתי' כרב למה קתני אין צולין משמע רק לכתחילה לאשמעינן דאף אם צלו בדיעבד אסור משים ריחא מילתא, ובזה אתי שפיר כי בדיעבד מותר ואוקמי' אדאוריי':

ה אמרי בינה מובא בספר פרי החג שער מדת הקשה למה פסק רש"י כלוי כיון דרש"י פסק דמב"מ לא בטיל, ואין לתרץ דרש"י ס"ל דריחו אינו אסור אלא מדרבנן ובאיסר דרבנן לא אמרי' מב"מ ל"ב כמש"כ תוס' חילין בציר בדף צ"ט, דהא רש"י לא ס"ל כן כמש"כ השעה"מ פט"ו ממ"א אלא ודאי ס"ל לרש"י דלוי סובר אפי' משהו לא היי ע"ש ט בית יצחק הלכות פסת סי' ע"ב הקשה לפי ה"ה הובא בש"ך ע"ט דכל היוצא מטמא דוקא בל"ת משא"כ בעשה היוצא מותר ועי' נב"י ח"ב או"ח ס"ה דבחלב טמא טע"כ ל"ד, וא סר ריח רק דרבנן, לרי"ף שרב לשיטתו מב"מ ל"ב ופסח איסר שלא לחנוו' רק עשה א"כ גם רב מודה שבטיל כמש"כ תוס' בציר דרבנן גם ר"י מודה דבטיל ע"ש ועי' בסוגיא טע"כ הבאתי לעיל ד"ף צ"ב ע"א כעין זה קושיא מינ"פ הגאון דק"ק באניהארד ני':

כלל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. פרט א'. כ"ז קידושין דף סג' מתני' האומר לאשה ה"א מקודשת לו ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת רא"ש הביא הקשה בתוס' מאי קמ"ל דבכל הנהי תנאי פריך פשיטא ותירצו קמ"ל דמקודשת כיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל ואינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפיצה, ובתוספתא פ"ג שנינו ע"מ שאדבר עליך לשילטון אם דבר עליה כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, במה שאדבר עליך לשלטון, אם דבר עליה בעו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, משמע שדברים ידועים הן מה יש לו לדבר עליה עכ"ל ורמב"ם כתב פ"ה הי"ט, אמר לה ה"א מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודיבר עליה לשלטון והניח השלטון ולא תבעה אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משנו שההנאה שבאה לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת וכתב ריטב"א דבר לשלטון מקודשת פי' הר"ם שדבר והועיל לה דיבורו דאי לא לא עבד כלום שלא נתכוונה זו אלא להנאתה: