עט סופר חלק א קצה

כנגד זה ובטיל זה בזה, אבל המין לא בטיל והיתר אין בו כלל או לסברת בני ר' שמעון ני' כי כאן הקושי, אם אזלי' בתר שמא וטלה וגדי שני מינים הם, לא שייך סברת ר"ן שכת היתר מעורב בו כאשר כתבתי לעיל:

לכאורה אי אמרי' ששני פסחים נחשב כהיתר בהיתר ובהיתר לא אמרי' ח"ע נעשה נבילה א"כ הדרה הקושי' כיון שיש כת היתר מעורב לא אמרי' מב"מ לא בטיל, א"כ גם לרב בטיל מאי מקשה מאין צולין וכו') אבל ניחא כיון דתני אין צולין לכתחילה וצריך לומר כתה"ב וגו"ו שהבאתי יען שחשוב כהיתר בהיתר, א"כ לא בטיל כלל, וכאשר הגיע זמן איסור לא בטיל כי אז נולד האיסר בתערובת כסברת המרדכי ועי' חו"ד סי ק"ו מש"כ כעין זה בא"א לסחטו, ומיושב ג"כ קושי' תוס' וצל"ח ומרי"ל, גם באינו מינו לא צריך לטעם כי משהו לא בטיל, בשלומא ללוי פריך שפיר כי סובר אפי' משהו אין בריח כמבואר במחהש"ק ובאחרוני' ואין להשיב לפי סברת אחרונים יען שהיתר הי' ניכר גם בנולד בתערובת בטיל, עי' במנ"ח סי' ג' שאין זה מוסכם כל כך, וגם כאן שניהם הי' ניכר ודו"ק, וידעתי כל הנ"ל דרך חידוד ופלפול הקב"ה חדי בפלפולא דאוריי':

עוד הארכתי בענין אין מבטלין לכתחלה ורשב"א כתב יען שהיתר הוא ועי' מחהש"ק שאין כוונתו לבטל, לפי אב"מ בתשובה סי' חי בקדשים שאסור לטמא וחיוב לשמור בקדושה אז לכ"ע מבטילן איסור דאוריי' כידוע, א"כ בשלומא בענין איסר שפיר שייך הסברה בשעת היתר מותר לבטל כי אין קפידת התורה שאיסר לא יהי' בטיל מעולם רק שלא יהנה, ועי' ר"ן פ"ב בע"ז שמותר להגעיל ולשפוך המים, אבל בקדשים קפידת התורה שיהי' בקדושה ואפי' למים אסיר לבטל ולהאביד א"כ גם בזמן היתר אסור וכיון שאסור לאכול פסת שלא למנויו גם לבטל בפסח אחר אסור ומיושב כמה קושי' אבל עדיין צ"ע:

להסביר קצת שהיתר בהיתר לא בטיל, ח"ס או"ח סי' ק"ז מסביר עפ"י ר"ן בנדרים בדשיל"מ כידוע א"כ היתר בהיתר מין במינו היא, ועי' תשובת רע"ק איגר סי' ר"ז, ר"ט, ותשובת ר"ן סי' נ"ט, אולי עפ"י פנ"י סוף ביצה כתב להסביר פלוגתי' דר"י ורבנן, ר"י סבר יען שמיעט לא נשתנה ורבנן סוברים להיפך יען שרוב לא נשתנה, ואעתק לשונו, סברא גדולה יש לומר דמב"מ לא הוי בכלל אחרי רבים להטות דומי' דסנהדרין בעינן דמיעוטא כמאן דליתי' דמי לגבי רוב שכן מצות הכתוב שהמעוטים יבטלו דעתם ויטו אחר הרוב ויסכימו כולם כאחד וא"כ יש לנו לרבות בכיוצא בזה בענינא איסורין במבש"ח שטעמו וממשו של איסור המיעט נתבטל לגמרי וכמאן דליתי דמי שהרי עיקר הטעם וממשות משל הרוב, משא"כ במב"מ שהטעם וממשות שוין ואין הרגיש בין הרוב למועט שלא נאבד שמו וממשו וטעמי' של המיעוט מש"ה לא שייך בו כמאן דליתא דמי והו"ל כקבוע בפני עצמו כדאשכחן בדם הפר ודם השעיר דדם השעיר המועט כיון שלא נשתנה ממראיתו מש"ה אכתי דם השעיר קרינן ביה, אבל לרבנן דפליגי עלי' דר"י משמע להו איפכא דאדרבה במב"מ שייך לומר אחרי רבים להטות דמיעוטא כמאן דליתא דמי ובטיל לגבי הרוב כיון שהרוב לא נשתנה כלל ע"י המיעוט שכל הרגיש הטעם וממשות נקרא על שם הרוב, משא"כ מבשא"מ לא שייך לומר כמאן דליתא דמי שהרי הרוב נשתנו על ידו מכמות שהי' וטעמא וממשות של המיעוט ניכר ונרגש ומש"ה אזלינן בתר טעמא וממשו עכ"ל, א"כ היתר בהיתר שלא נשתנה לא שם איסור ולא שם היתר כי כולם היתר אין זה דומי' לסנהדרין ולא בטיל:

פרט אסדר הקושות. ד'. א אעתק תשובות מריל שמובא במג"א, בסי' רי"ד כתב, כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ בפסח במשהו אי רוחא מילתא הוא ע"י חמץ דאיכא פטום, ונראה דאין חלוק למ"ד לאו מילתא היא, וראייה דלוי שרי בשר שחוטה עם בשר נבלה בכל עניין אפי' שניהם מין אחד אפי' למאן דאסר מין במינו במשהו, וכן מוכח בפסחים דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה נימא דלא מבעיא גדי וגדי דהוי מב"מ, ולר' יודא ולר' שסדר המשנה הוי מב"מ במשהו, אלא אפי' גדי וטלה דמין בשאינו מינו ורב נמי ס"ל מב"מ במשהו, ועוד ראיה מבת תהיא דשרי רבא אפי' למאן דאסר סתם יינם במשהו עכ"ל, ופמג"ד מסביר דהקשה מפסחים דפריך לרב אין צולין ב' פסחים אפי' גדי וטלה מאי אפי' נימא אפי' אינו מינו דריחא כל שהוא הוה ואינו מינו בששים אפ"ה אסור משום תערובת גופן ש"מ דאין חילוק כלל בין נאסר במשהו או בששים עכ"ל, ומחהש"ק כתב ומדייק החרי"ל א"א דאפי' לדידן דהי"ל כלוי מ"מ בחמץ ריחא מילתא דמודה לוי דמשהו איכא אלא דרב ס"ל דריחא הוי טעם גמור א"כ שפיר הוי גדי וטלה