עט סופר חלק א קצג

פרט ב פסחים דף ע"ו, אמר רב בשר שחוטה שמן שנצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי [שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם היא וכ"ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה, ורבותא אשמעי' רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעי' דשומן שחוט' מפט' לנביל' ברית' והדר מפקא איהו ריחא] ולוי אמר אפי' בשר שחיטה כחוש שצלאי עם בשר נביל' שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא עביד לוי עובדא בגדי ודבר אחר [שנצלאו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר] מיתבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת, מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי [תוס' הקשה לפי מש"פ רש"י דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך דהכא לכתחילה קתני אבל בדיעבד הוי שרי ללוי] ורשב"א בתה"ב דף ס"ז כתב הכי אקשי לי' אם איתא דלגבי ריחא דאיסורא בדיעב' שרי דינא הוא לגבי שני פסחי' דתרווייהו להיתיר' וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפילו לכתחלה, וג"וו סוף הספר מביא יען בזמן היתר, שנצלו לרוב השנים קודם לילה אין זה כמבטל איסר לכתחילה כמש"כ ט"ז בסי' תרכ"ט בסכך פסיל, ע"כ גם לכתחילה מותר ע"ב:

לא מפני תערובות גופין, הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה אי אמרת בשלומ' מפני גופין היינו דקתני אפי' גדי וטלה, אלא אי אמר' מפני תערוב' טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי, אלא מאי על כרחך מפני תערובת גופן הוא דאסיר אבל תערובת טעמים שרי לימא תהוי תיובתיה דרב, אר"י הכב"ע כגון שצלאו בשתי קדירות ע"ש, תני רב כהנא וכו' פת שאפה עם צלי אסור לאכלה בכותחא, והקשה תוס' מאי קושיא על רב הא דאסיר משום תערובות גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים, וכתב מהרש"א יש לדקדק דאימא דהכי קאמר דאפי' גדי וטלה דלית ביה תערובת גופין דלא מיחלף, אפ"ה אין צולין משים תערובת טעמים:

רמב"ם פט"ו ממ"א, אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואע"פ שאין נוגעין ואם צלאן מותר ואפי' היתה האסור' שמנה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסר:

פ"ט כתב פת שאפה עם הצלי ודגים שצלאן עם בשר אסור לאוכלן בחלב ע"ש בלח"מ:

פי"ג כתב מותר לישראל להריח בחבית של יי"נ ואיך בזה איסר שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש:

פט"ו מתרומות כתב הרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין תרומה אם הי' פת חיטים ה"ז מותרת ושל שעירים אסורים ע"ש בכ"מ:

פ"ז מק"פ אין צולין שני פסחים כאחת מפני התערובו' אפי' גדי וטלה:

פרט ג' רי"ף בפרק גי"ה כתב א"ר בשר שחוטה וכו' הא מילתא פסקי רבואתא כלוי וסייעוה למילתא מבת תהיא וכו' וקיי"ל כל היכי דפליגי אביי ורבא דהילכתא כרבא ממילא שמעינן מינה דהלכתא כרב וכו' ואנן לא איסתבירא לן אלא כדפסקי קמאי ז"ל וכו' ועוד דתני אין צולין שני פסחי' כאחד כלוי דייקא, ועוד כד דייקא למימרי' דרב משכחת ליה דשאיך בההוא מימרא דיליה דאמר בהדין פירקא איקים רב אמירא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואמרי' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"י דאמר מין במינו לא בטיל דאר"י אין דם מבטל דם ורבנן פליגי וקיי"ל דכל איסורין שבתורה בששים ואפילו נתערב גופו של איסר בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה והא דתני רב כהנה פת שאפה עם הצלי אסירה לאכלה בכותח וההוא ביניתא דאיטוי בהדי בישרא ואסרה רבא למיכליה בכיתחא לאו ברב שייכן בלחוד אלא אפי' כלוי אסירי למיכלינהו בכותח, מ"ט כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שריה ליה בכותחא אישתכח כמאן דשרי לאטויי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחלה ולוי לא קא שרי הכין אלא דיעבד דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולן לכתחלה, ועוד דפת שאפה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הוי לה כדבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' באלף ל"ב וכל דבר שהוא אחד מאלף כריתא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין, והאי פת נמי הכין הוא ולאו משו' דס"ל כרב:

ור"ן כתב דברי רב אלפס אינן מחוורין, מש"כ דרב לטעמי דמין במינו ל"ב ומ"ה אסר בריחא ליתא דהא אמרי' בפלוגתי דתנאי בהרודה פת חמה שהוא מיך באינו מינו ומה דקאמר דלוי לא שרי לכתחילה אלא בדיעבד ליתא מדמקשינן ממתני' דאין צולין שני פסחי' ולא משני התם לכתחילה, ומש"כ דפת שאפה עם הצלי הוי כדבר שיל"מ ריחו לא בטיל אינו מחוור שהרי רבא