עט סופר חלק א קצב

ליה כשותה לכתחילה כיון דלאו מזיקו לאסור לכתחילה, משא"כ גבי בת תיהא דמזיקו ומש"ה שפיר הביא ראיה לדבריו מכמון כיון דלאו מזיקי שריא בדיעבד, א"כ היכי דמזיקו שרי אפי' לכתחילה, ולק"מ קושי' מהרש"א ומיושב קושי' שניה של מהרש"א שהקשה מאי פריך רב מרי מפת חמה כיון דלאו מזיקו מודה רבא דאסור כיון דבההיא דכמון לא אסר אלא לכתחילה אבל בדיעבד שריא ואף דלאו מזיקו לא אסר רבא אלא לכתחילה, וא"נ מדוע בפת חמה ס"ל לר"מ אפי' בדיעבד אסור אלא ודאי כתנאי א"ל רבא למילתי' וס"ל כר"י דלא שרי שם אלא בדיעבד ולא לכתחילה עכ"ל:

תוס' רש"י פסק הלכה כלוי משום דרבא סבר כוותיה גבי בת תיהא וכו', לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם ריחא מילתא, והלכה כרבא גבי בת תהיא דריחא לאו מילתי', ואביי נמי דהכא דאמר ריח מילתא, א"ל אנא דאמרי אפי' כלוי, דשאני הכא שנהנה ומריח מן האיסר היין עצמו הילכך הוי לגמרי כאילה שותה מן היין עצמו, אבל התם אינו אלא ריח האיסר נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר, ובהא אפי' אביי מודה דריח לאו מילתא, ורבא נמי דהכא א"ל אנא דאמרי' אפי' כרב דאמר ריחא מילתא, דשאני הכא שהריח מזיק לו לכך אמר דריחא לאו מילתא, הילכך בין אביי בין רבא דהכא מצי סברא בין כרב בין כלוי דהתם, והקשה מהרש"א מאי פריך מכמון ותפת חמה דאיכא למימר דמודה אביי בכל הני דשרי שאינו אלא ריח האיסר נכנס בתוך ההיתר:

א"ת אמאי לא הביא בפסחים גבי פלוגתי רב ולוה ההיא דכמון של תרומה דהכא ולדחותה כמו שמביא בכאן, וי"ל משום דלא דמי לריחא דהתם מיירי בריחא בפטם כגון בשר ונבילה ולכך אמר רב דריחא מילתא היא דאזיל האי ומפטם האי, אבל גבי כמון שהוא מעשה תנור ולא פיטום אפילו רב מודה דריחא לאו מלתא היא, והקשה מהרש"א למה ליה הך סברא דלעיל דרבא מצי סבר כרב ושאני הכא דמזיקו, הא בלא"ה מצי סבר כרב ושאני התם דאזיל האי ומפטם האי משא"כ הכא בבת תהיא, ומקום שמואל כתיב לק"מ דעדין תקשי הך דכמון דאינו שריא אלא בדיעבד ובבת תהיא מתיר רבא אפי' לכתחילה, אלא ודאי שאני בת תהיא דמזיקו:

ור"ן כתב אמר רבא ריחא לאו מלתא, וא"ת הא אמרינן בפסחים דף כ"ה גבי הנאה הבא לו לאדם בע"כ כלומר הנאה דירית דאפשר וקא מיכוין כ"ע ל"פ דאסו' והכא אפשר ומכוין הוא ואמרי' דף י"ב בורד והדס' דמתהני מריחא אלמא ריחא מלתא י"ל במידי דעביד לריחא מלתא היא אבל יין דלאו לריחא עביד סבר לרבא בכה"ג ל"מ היא וכו' תנור שהסיקוהו בכמון וכו' מיהא שמעי' דלא אמרי' שבח עצים בפת אלא דוקא באיסר הנאה אבל בתרומה דמותר בהנאה אין לאסור משום שבח עצים בפת וכתבו תוס' דמותר פת שאפה גוי בשבת ויו"ט ועי' תוס' ור"ן בחולין כתב אביי אמר ריחא מלתא לאו משום הנאה דריחא פליגי אי מיתסרא או לא דאוקימנא פלוגתי' כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על פי חביות של תרומה יעוד דקיי"ל דמודה ר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ולדידי' הנאה דלא מיכוין שרי והכא בבת תהיא אינו מתכוין להינות מיינ"ס, וכ"ת פס"ר הוא ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פס"ר שריא דאמרינן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכונו מפני החמה ובגשמים בפני הגשמים והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מכוין לא חשיב לי' מידי אלא ע"כ פלוגתיה דאביי ורבא בהנאה דאכילה תליה דאביי סבר הרי הוא כאלו שתה דריחא מילת' וכאכילה חשיבא הלכך אע"ג דלא מכוין כלל אסו' דקי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורבא סבר ריחא ל"מ כלומר דלא חשיבנא ליה אכילה הילכך כיון דלא מכוין שרי ועי' ר"ן סוף פי"ד דשבת, וט"א בר"ה הקשה על ר"ן מנודר הנאה ממעין שאסור לטבול בו יען פס"ר בהנאה אסור:

שלטי גבורים כתב יש עיון על המוסק שכתב רמב"ם פ"א מכל מקדש וכו' וצ"ע דאי אסור הוא היאך יוכל ליהנות ולריח בו לכתחילה ולברך בורא מיני בשמים אפילו למ"ד ריחא לאו מילתא ה"מ בבת תהיא דאין ריחו כל כך מפוטם ע"ש וח"ס בחידושיו:

ב"ק דף קט"ז תניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך הכל וב"ה אומרי' תעשה זילוף תוס' ואין להקשו' לאביי דאית ליה גבי בת תהיא ריחא מלתא לימא דאמר כר"מ אתאי לא מייתי נמי התם אפלוגתא דאביי ורבא פלוגתיה דבי"ש וב"ה דהכא איכא למימר דאביי א"ש כב"ה ומודה בה דריחא מלתא היא ליחשב הנאה והתם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודווקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתייה ואע"ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה התם ודאי אי ריחא מלתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסר הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודי כגון בת תהיא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה: