עט סופר חלק א קצא

הריח וטעם בעין, בע"כ שרבא סובר ריחא לאו כלום אין בו ממש וגרע מטעם:

תוס' אביי אמר אסור ריחא מילתא היא וחשבינן ליה כשותה אבל אין לומר דחשבינן נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה שאני תרומה דשריא לישראל כהנאה שאינה של כילוי כי הכא דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור אלא שכהן הסיקו, [ח"ס כתב ויש קצת לפקפק על זה ולומר כיון שהכהן הסיק התנור בכמון שלו כדי שיקלט הפת הריח ההוא א"כ אם הישראל אוכל הפת הרי מכלה הכמון של כהן שנתן לתוך פת ועי' תוס' ב"ק קט"ו משמע הוה הנאה של כילוי ע"ש], אלא ודאי הכי פליגי אי חשבי' כשותה או לא, וטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו והקלקול רבה על התקון ושרי, אבל זילוף של יי"נ ודאי אסור דהוי הנאה גמורה ע"ש, ועי' דף י"ב עיר שיש בה עכו"ם והיו בה חניות מעוטרות אסורות, אמר רשב"ל ל"ש אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא, והקשה ר"ת מ"ש מבת תיהא דשרי משום ריחא לאו מילתא, ותי' דשאני וורד דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כקטורת וכו' אבל בת תיהא חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו, וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתיה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפי' את"ל דשתייה גסה מותרת באיסורי הנאה הכא כיון דאם הי' שותה היין עצמו לא היתה לו שתייה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אע"פ שאינו נהנה, והקשה מהרש"א א"כ מאי פריך רבא לאביי מכמון, תקשי ליה לנפשיה דלחשיב כשותה כיון דלא מזיקי, ומאי פריך רב מרי לרבא מפת חמה כיון דלאו מזיקו מודה רבא דחשיב כשותה ואסור ע"ב, ומר"ם הקשה מנא ליה לרבא דטעמא דאביי דחשיב כשותה דפריך ליה חכמין דילמא טעמא דאביי דחשיב ליה נהנה מיין ול"ק מכמון דשריא בהנאה, וגם הקשה קושי' מהרש"א לרבא ג"כ קשה מכמון כיון דאינה מזיקו, וכתב לישב דרבא דייק טעמא דאביי דחשיב ליה כשותה דאי משום נהנה הא אין כאן הנאה כיון דמזיקו אלא ודאי משים שותה הוא ובשותה אין שייך לחלק בין מזיקו בין שאינו מזיקו דבכל ענין אסור לשתות דבר אסור, ורבא ס"ל דאין סברא כלל להחשיבה כשותה אפי' היכי דלא מזיקו, והכא גבי בת תהיא דמזיקו לא נהנה ולא שותה הוי, ולא אצטריכו התוס' לרבא לטעמא דמזיקו אלא משום דלא יהנה מיין נסך דאסור בהנאה, אבל להחשיבו כשותה אפי' היכי דאינו מזיקו לא חשיב ליה רבא כשותה ולהכי פריך לאביי שפיר מכמון לאביי דחשיב כשותה דהא תרומה אסורה באכילה ע"ב:

ויש לחקור אם ריחא מילתא זה מדאוריי' אסור או מדרבנן, וח"ס מביא הלכות גדולות סוף הלכות דם כתב דריחא לאו מילתא קרא מסייעא מדאוסר משרת משמע הא מריח לא איכפת לן, וצ"ל דלא באת להכריע בין פלוגתא דתנאי ואמוראי אלא ס"ל דעכ"פ מוכרח דליכא איסר דאוריי' ולא פליגי אלא בדרבנן ואזלי' להקל, א"נ י"ל למאן דיליף מג"נ אה"נ איכא למימר גילה רחמנא טעמא ה"ה ריח והיינו טעמא דר"מ דס"ל נטל"פ אסיר וג"נ לאו חידוש הוא וילפי' מיניה טע"כ ומשרת להיתר מצטרף לאיסר וה"ה ריחא אבל למאן דס"ל ג"נ חידוש הוא ולא ילפי' אלא ממשרת מוכח דריח לאו מילתא כלל ע"ש:

ויש לי צ"ע לפי הנ"ל אם ריחא אסור מדרבנן בעבור טעמו, וחו"ד סי' ק"ה מחדש בתרומה לכ"ע טע"כ לאו דאוריי' ועי' כלל טע"כ באריכות א"כ מאי מקשה רבא לאביי מכמון של תרומה שם גם אביי מודה ריחא לאו מילתא:

ולישב קושי' מר"ם מנ"ל לרבא שטעם של אביי מצד שותה דילמא מצד הנאה נראה שסובר שא"א מצד הנאה כי אביי סבר בפסחים דף כ"ה אי אפשר ולא קמכווין מותר, א"כ גבי בת תהיא לא מכוין ומותר, אבל מצד פסיק רישא יהי' אסור, וידוע שיטת ערוך אם לא ניחא ליה מדתרא"כ יען שמזיק הריח א"כ לא ניחא ליה ומותר, בע"כ טעם של אביי מצד שתיה ועי' במקנה כלל כ"ב פרט ה', שכתבתי במקום שיש בשוגג קרבן או חומש כפרה לא שייך א"א ולא קמכוין, ולא באתי רק לעורר וע"ש פרט ו' בענין קול ומראה וריח. הבאתי רדבז הא דאין מעילה במראה וריח אם בא מאליו, אבל לא אם עושה בידים להריח או לראות, על כן כאן בבת תהיא ריח אסור ודו"ק, ועי' מג"א סי' ש"כ שסובר סברת הערוך רק בשבת ולא בשאר איסורים ודו"ק:

בתשובת מקום שמואל בסופו כתב לישב קושיא מהרש"א מאי פריך רבא מכמון תיקשי לנפשיה דליחשב כשותה כיון דלאו מזיקו, לק"מ לענ"ד עפ"י תוס' בפסחים דרש"י ס"ל דלוי ורבא דמותירך ריחא דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אפי' ללוי ורבא אסור לפ"ז רבא שהביא ראיה לדבריו מכמון, לכאורה אינה ראיה דשאני התם דלא שריא אלא בדיעבד, משא"כ גבי בת תהיא דרצה רבא להתיר אפי' לכתחילה אלא ודאי דהיינו טעמא דרבא דוודאי גבי כמון חשבינן