עט סופר חלק א קצ

שמ"ק נזיר דף ל"ו כתב דודאי ראוי להחמיר אם כזית בכא"פ דאורייתא יותר ממה שראוי להחמיר בדין היתר מצטרף לאיסור דכי אמרינן כזית בכא"פ דאוריי' יש מיתה וכרת בדבר וחיוב חטאת אבל בהית' מצטרף לאיסר מוכח באלי עוברין דליכא כרת אלא לאו:

גרו בסוף הספר כתב לישב קושי' פנ"י בפסחים אהא דפריך משרת להיתר מצטרף לאיסור נימא ק"ו לכל התורה והא לר' יוחנן קיימינן אית ליה ת"ש אסור בלא"ה ואין עונשין מה"ד, ולמ"ש ל"ק דק"ו אין עושה כ"א פעולה אחת ולוקין שפיר ולפמ"ש תוס' דח"ש דוקא כשהוא בעין ולא ע"י תערובות בלא"ה לק"מ קושי' פנ"י:

רשב"א חולין צ"ת, ואי קשיא לך לרש"י דהא משמע לר' יודא דאית ליה מין במינו לא בטיל אית ליה טע"כ דאוריי' דהא חתיכת נבלה שנפלה על גבי חתיכת כיון שנתנה טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבלה דבר תורה ואע"פ שאין ממשו של איסור מעורב בו אלא טעמו בלבד אלמא אית ליה טע"כ דאוריי' וכבר פסק רש"י כר"י י"ל דהא דאמר ר"י מין במינו לא בטול ע"כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שיינא ביה כלל דמין במינו גזה"כ היא דגמרי, מדם הפר ע"ש והקשו אחרונים א"כ האיך ילפ' מג"ע טע"כ דלמא בעבור שלא יבשלו מין במינו עי' בריך טעם דף ה' ונב"י ח"ב ל"ה ונראה ואקדים ר"ן בחולין סוף גי"ה בסוגי' דרש רבה וכ' כיון שנתן טעם בחתיכה ח"ע נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והקשה למה לי שתתן טעם בחתיכה אפי, משהי נמי מיתסרא כיון דמין במיני לא בטילי ול"ן דכל שלא נתן נבלה טעם בחתיכה אע"ג דמיתסר לא חשיב איסור למימר בה ח"ע נעשית נבלה וכל שאינה נעשית נבלה אינה אוסרת כל החתיכות כולן אע"ג דר"י סובר מין במינו לא בטיל לא שמעי' ליה הני כל שטעם אחר של היתר מעורב בי עכ"ל א"נ נראה למה ציוה תורה אשר יבא באש ולא מהני הגעלה כיין טע"כ לאי דאוריי' א"כ אם מגעיל לא נעשי המים נבילה יכלי בולע ממים של היתר ואם יבשל אח"כ יפלוט בלוע של איסר שעדיין תוך כלי עם מים של היתר ואז לא אמרי' מין במינו לא בטיל כיון טעם היתר מעורב בי בע"כ בעבור טע"כ דאוריי' ולא מצד מין במינו ודו"ק אולי י"ל הויכח שהי' לרשבא עם רמבן מובא במה"ב ריש שער הרביעי, שרמב"ן הקשה למ"ד מין במינו לא בטיל האיך הגעילו אפי' כלי קטן ניחוש שמא בשלי בי מים שנתנסכו לע"ז ואינם בטלים, ורשב"א תי' טע"כ לאו דאוריי' יפלא כאשר ישו"ו סי' צ"ח מתקשה בו, ובהנ"ל ניחא כיון טע"כ לאי דאוריית' לא נאסרו המים ובלעי היתר, ואח"כ יהי' טעם היתר מעורב בו ועי' נב"י ח"ב סי' ל"ה שמביא חקירת איר חדש לרש"י שטע"כ ל"ד ומין במינו לא בטיל אם נתערב מין במינו בטעם לבד מה דינו ע"ב, ולפי רשב"א הנ"ל מבואר במין במינו טע"כ דאורייתא ועי' שו"מ ת"ש קמ"ג ואמרי בינה בסוגי' דריחא מלתא:

כלל ריחא מילתא. פרט א'. כ"ו. ע"ז דף ס"ו, חלא לגי חמרא ד"ה בנ"ט, חמרא לגו הלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ"ט, אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמא חמרא והוה ליה מין במינו וכל מב"מ במשהו, רבא אמר בנ"ט ריחיה חלא וטעמא תמרא חמרא והי"ל מין בשאינו מיני בנ"ט וכתב ח"ס בחידושיו לפע"ד בפשיטות דזה גופי' פלוגתיי' בריחא מילתא דכיון דס"ל לאביי ריחא מילתא ואלי הי' אפשר לקלוט הריח הזה בפיו או בחוטמי הי' אסור ע"כ הוא עצמו נקרא אלא לענין קידש ובהמ"ז משא"כ לרבא, ולפ"ז מוכח מזה דלאביי ריחא מילתא אפי' מעורב בדבר אחר ואיני בעין כבת תהיא ולרבא ריחא לאו מילתא אפי' אינו מזיקו, ואהא סובב השקלא וטרי' דאיותי רבא מכמון והוצרך אביי לומר מיקלא קלי ע"ש:

בת תהיא ישראל בעכו"ם אביי אמר אסור, רבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולא כלים הוא דתנן, תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הכת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון, ואביי שאני התם דמיקלא איסורו, לכאורה הי' אפשר לומר ולהסביר הפלוגת' לשיטתם בטעם כעיקר רבא סבר טע"כ לאו דאוריי' ע"כ גם ריחא לאו מילתא, ואביי סובר דאוריי' ע"כ גם ריח אסיר, ובאמת נראה גם אם טע"כ ל"ד רק בתערובת כ פרש"י בחולין כי האיסר בטיל ברוב אבל הטעם לעצתי אסיר לכ"ע, וכן כתב ריטב"א כאן דף ס"ז, ובחולין קי"ב, שהטעם עומד בעצמי שלא נבלע לכ"ע אסור ולא נחלקו בשים מקום על זה אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההיא דמשרת וגיעולי עכו"ם ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור עכ"ל, א"כ גם לרבא דסובר טע"כ ל"ד בתערובת אבל כאן בבת תהיא ששואב