עט סופר חלק א קפה

הו"ל טובל ושרץ בידו מש"ה צריך הגעלה ואח"כ טבילה ע"ש:

בדה"ב דף ס"ה דפוס וויען מביא דבר נפלא שרמב"ן הקשה כיון דאמרי' בג"ע טעמא ולא ממשו אסור האיך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר, ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא דכיון דנבלע הכלי מאיסור אעפ"י שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם לא יבטל ברוב שהכלי נאסר עלינו משום מעלה ולפיכך אסרה פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל, כלומר דאיכא טעמא דהוי בשאינו מינו דומיה דטבילה דאצרכי קרא אפי' לכלים חדשים וכו' ואפשר דאפי' בכלים שלנו עבד בהו רחמנא מעלה בהים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להתירן אלא בהכשר ע"ש, ועי' פלתי סי' צ"ח סק"ב שכתב גם טע"כ לאו דאורייתא כלי הבלוע מאיסר ודאי ד"ת להגעלה דמ"ש בלועה איסר מעכו"ם או בכלים דידן והיינו חדושי לאסור בלוע בכלי וגעולי עכו"ם לאו דווקא רק הכוונה כלים הבלועים ומעשה שהי' בעכו"ם אבל לדינא הכל חד ע"ב:

פרט ב אעתק השיטות כאשר מובא בפמג"ד בפתיחה כוללות עם קצת יתר באור:

א שיטת רש"י טעמי וממשו שיש גוף האיסור ולא נמחה כזית כא"פ לוקה מה"ת, וא"ל אסור מה"ת, טעמו ולא ממשי שנמחה גוף האיסור, זה טכ"ע שנחלקו בו אביי ורבא בחולין ק"ח והלכה כרבא דאין לוקין ואסיר מדרבנן, ובפירש נמחה יש בו פירושים, י"א דוקא גוש שנמחה ונשתנה מכמות שהיה, וי"א אף דם וכיוצא כל שאין גוש בתערובת, וכן י"א דווקא במכירו הא אין מכירו אף גוש דרבנן מנחת כהן] וי"א אף אין מכירו ד"ת [פר"ח תמ"ב] עכ"ל פחג"ד, ומנחת כהן פ"ב כתב משמע מרש"י שאפי' נפל כל כך חלב לקדירה עד שיש כזית ממנו בכל שיעור אכ"פ מן התבשיל ואכל יותר משיעור אכ"פ אפ"ה נקרא טעמו ולא ממשו ואינו אסור אלא מדרבנן לדעת רבא כל שיש שם רוב היתר, אבל ב"י בסי' צ"ח כתב גם לרש"י אם יש בתערובות כזית בכא"פ אסור מה"ת ולוקין עליו, ולח"מ פט"ו ממ"א השיג עליו ע"ש, וקשה על רש"י מכותח הבבלי שמשמע בפסחים דרבנן פטרו משום שאין דרך לאכול אלא מעט משמע אם הי' אוכלים הרבה מכותח חייבים מלקות לדברי הכל וכו', עוד הקשה מפגול נותר וטמא שבללן זע"ז וכו' והקשה רבא מעיסה מן חיטים ואורז שיוצא ידי מצה אעפ"י שאורז הוא רוב, ובודאי שזאת טענה נגד רש"י שאין עליה תשובה עכ"ל, עוד הקשה מנזיר ששרה פתו ביין שנבלע בפת ואין ממשו נראה ואפ"ה אסור הכתיב ע"ש:

ואולי כוונת רש"י רק בחלב שנמחה הגוף אם לא רבוי הפסוק נפש לרבות השותה הי' פטור, וכעת בתערובת ולא נרגש רק הטעם, וסובר טע"כ לאו דאוריי', אבל בדבר שלא נשתנה מעצם שלי, כמו יין בפת או כותח הבבלי פירורי לחם, מתוך שאוכל לחם נרגש הטעם, וכן בחיטין באורז מה שמרגיש טעם חיטין לא בעבור שחיטין נותן טעם באורז, אלא בעיסה יש בו קמח חיטין ואוכל ביחד עם האורז מתוך זה מרגיש טעם ממש מעצם החיטין בכל הנ"ל מודה רש"י טע"כ דאוריי' גם מש"כ חלב בבשר ומתקשה בו כל ראשונים ואחרונים, ונראה בב"ח כל אחד היתר וממשות אין איסור רק יען שנותן טעם בבשר זה האיסר ולא החלב ועי' מנ"כ בזה יוכל לישב הרבה ב"ה, גם מה שהקשה מ"כ שרמב"ם בחמץ מביא שני פסוקים ובנזיר רק פסוק אחד על יין בעין ועל תערובות עי' פרק ששי, שמאריך בו, נראה כי בתחץ תערובות שנותן טעם ואינו בעין צריך פסוק לבדו, אבל בנזיר הכל חד כי היין לא נשתנה ודו"ק:

ח"ס בחידושי ע"ז דף ס"ו כתב יש לי מקום ספק לשיטת רש"י ביש כזית בכא"פ ואכל כל הפרס חייב, ביש כמה זיתי איסור מעורב בכמה פרס היתר לפי שיעור הזיתים של איסור ואוכל פרס אחד מהם אי לוקה דקי"ל יבש ביבש אין בילה ואפי' לח בלח עי' חו"י ק"ז וט"ז תצ"ח לענין כיסוי דם ביו"ט, מיהא לח בלח קי"ל פ"ק דר"ה יש בילה אבל יבש ביבש דאין בילה צ"ע אי לקי עכ"ל (וחידש בעיני הלא מל"מ סוף מעילה כתב ביבש אף שאיסר הוא רוב לא שמענו שאם אכל מך תערובות שיתחייב שום עונש אף שאסור מה"ת, ועי' פמג"ד בפתיחה לתערובות פ"ה]:

ב רמב"ם פט"ו ממ"א טעמו וממשו היינו כזית בא"פ אף נמחו לוקה מה"ת נתערב פחות מכא"פ טעמו ולא ממשו ואסור מדרבנן כרבא לגבי אביי ונחלקו המפורשים בפירושו אם כזית בכא"פ כרת נמי או רק מלקות ודוקא בעין כרת, עכ"מ פ"א מחו"מ, אכל ח"ש י"א דהוה ד"ת רלב"ח, וי"א דהוה דרבנן, מ"כ ופר"ת עכ"ל פמג"ד, ומ"כ פ"ד