עט סופר חלק א קפד

בחולין ק"כ ע"ש, א"כ בענבים וזתים מיחה גופן אסור ויש בהם טע"כ דאוריי' כמו בנזיר:

ומצאתי בבית יצחק הלכות פסח סי' ע"ב, שמשיג מטעם דילפינן מנזיר טע"כ ובנזיר הו"ל איסור שלא ע"י עצמו ומשם ילפינן לתרומה, וחידש שחו"ד כתב בפירש יען שכתב רחמנא כל היוצא מגפן אז ילפי' ממשרת שלא בטיל יע"ש שלא קשה כלום אבל צ"ע על חו"ד מקדשים שמבואר בכמה מקומות שטע"כ דאורייתא וקדשים אין איסר מחמת עצמו, אולי בעבור שנלמד קדשים מנבילה ומתרומה או בכורים עי' חולין ק"כ, ועדיין צע"ג:

תוס' אר"י טעמו וממשו וכו' רש"י פסק טע"כ לאו דאוריי' ור"ת פסק טע"כ דאוריי' והרר יוסף כ' אע"ג טע"כ דאוריי' מהיכא ידעינן מג"ע דקאמר קרא תעבירו באש משמע אם לא תעבירו אסור ואין זה כי אם עשה בעלמא אבל לאו ליכא ולכך אין לוקין עי' לקמן ורשב"א בתה"ב בית ד' שער א' כתב דאפי' מאן דיליף ממשרת מ"מ לא לקי דאין עונשין מן הדין דהרי ילפי' קיו מנזיר מכאן אתה דן לכל איסר שבתורה, וח"ס בחידושי לע"ז כתב לפמ"ש ה"ה פ"ב ממ"א דכל היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה בלא"ה ונוסף עוד ק"ו אז עונשין מה"ד, א"כ מנ"ל לר"ע היתר מצטרף לאיסור דילמא אי לאו משרת לא הוי עונשין על ג"נ דהו"ל לאו הבא מכלל עשה, ואי לאו ג"נ לא הוה עונשין אמשרת דאין עונשין מה"ד והשתא דאיכא תרווייהו עונשין מה"ד ע"ש באריכות:

וכתב הריטב"א דעתינו כרש"י ז"ל שטע"כ לאו דאוריי' מיהו הא ברייתא דברי הכל היא דהא רבא מייתי ליה הכל ואיהו סבר טע"כ ל"ד ולעולם לא הביאו ראיה בשום מקום מן הברייתא הזאת לטעם כעיקר, וטעם הדבר משום דכל שהטעם עומד בעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור, ולא נחלקו בשום מקום על זה אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההיא דמשרת וגידע ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור:

חולין דף ק"כ המחהו את החלב וגמעו חייב, אכילה כתיבה ביה, אר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה, והקשה תוס' למה ליה קרא הא שתיי' הוי בכלל אכילה כדרש"י בשבועות דף כ"ג ואכלת לפני ה' מעשר דגנך ותרשך וקרי תירוש אכילה, וי"ל דהתם במילי דשתייה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו:

ח"ס יו"ד סי' קי"ד מביא הערה ממורי הגאון מר"ם שיק ז"ל לפמ"ש רמב"ם פ"י ממ"א דהקדש משקים היוצאים מהם ואינו נאסר ע"ש, וח"ס כתב לק"מ אדשמעתין דמריקה ושטיפה עי' חולין קי"ב בתוס' ד"ה ורוטבן, וביאר דבריהם עפיו שיטת רבנו שמואל שבתוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה היכא ע"ש, וס"ל דמשקים היוצאי' מהם שאינם כחותם הוא מתרי טעמא א' כיון שנשתנה ונעש' משקה אינו אלא זיעה בעלמא וזה דוקא במשקים היוצאים ע"י אציצא אבל רוטב ע"י בישול ומכ"ש המחהו וגמעו היינו הדבר עצמו דלא גרע מטע"כ ומכ"ש בקדשים דלכ"ע דאוריי' רק מטעם השני מטע' האוכל שהקב"ה לא אסרה אלא באכילה ולא בשתיה' ושתיה אינו בכלל אכילה אלא בתירש ויצהר ונפ"מ דמשקים היוצאים ע"י עציצא אין שם איסר אליהן אפי' נבלעו במאכל או שנקרשו מ"מ שרי, אבל היוצא ע"י בישול היה כגוף הדבר ולא הותר אלא לשתותו לא מצד פחיתות וקלישות האיסר עצמו אלא מצד הפועל שאינו אכלו אלא שותה, ועי' באר יעקב סי' תמ"ב, א"כ הכא בנותר שיצא ע"י בישול נהי מי שהיה מוצצו בעינא בלי שיבלע במאכל אחר לא חייב משים אכילת נותר משום דאכיל' כתיב ואם האכל יאכל ביום השלישי מ"מ הבלוע בפ"ע נותר הוא וצריך ביעור מה"ת ואין בעורו אלא שרפה או שבירת כלי חרס או מריקה בכלי נחושת וזה ברור עכ"ל:

מחנה לוי ע"ז דף ע"ה כתב קשה לי על מה שהביא הרא"ש בשמעתין ספק אי תחלת לילה פגמת או סופו ע"ש לכאורה קשה דאס"ד דתחלת לילה פוגם הא קאמר הש"ס לעיל דאצטרך למכתב וטהר דאי כתב רחמנא במי נדה ה"א הערב שמש כנדה כתב רחמנא וטהר לאלתר ע"ש האיך היה אפשר לטעות כן דא"כ תקשה למה צוה הכתוב להגעיל כלי מדין הא כיון שצריכין להמתין בל"ז עד הערב שמש ואז כבר הגיע תחלת לילה לפוגם מיד ומותר בלא הגעלה לדידן דקי"ל נט"ל מותר א"כ קשה לדידן למה לי קרא וטהר, ונראה ראי' לשיטת הפוסקים בסי' קכ"א דצריך להגעיל ואח"כ להטביל אבל אם הטביל קידם הגעלה כטובל ושרץ בידו ולא מהני לפ"ז שפיר אי לא כתיב וטהר ה"א דבעי ערב שמש והא דציוה תורה להגעיל הוא כדי שיוכל לטבול אח"כ בו ביום ובהערב שמש יוכלו מיד להשתמש בהם שאם לא יהי' ההגעלה באותו יום א"כ לא יועיל הטבילה עכ"ל, ועי' ח"ס יו"ד קי"ד, שמביא קושיא ממחהש"ק למ"ד דלא אסר' תורה אלא קדירה בת יומו ל"ל חיפומא דלא בעי הזאה ג' וז' ת"ל אך, תיפוק ליה אי צריך ז' ימים הו"ל פגם ולא אסר' תורה אלא קדיר' ב"י, ותירץ ס"ד כיון שהבלע בעצמו אינו נפגם כמש"כ