עט סופר חלק א קפג

היזק הוי מזיק גמור בידים ובזו אין לחלק ע"ב, ועי' נב"י ח"ב ח"מ סי' ס"א, ראיתי בשואל ומשיב ח"ד סי' יוד שכתב לישב קושי' גד"ת דאמרי' בחולין קלא המזיק מתנות כהונה פטור ופריך מאנס המלך גרנו דחייב ומשני דקא משתרשי ליה, לפ"ז ראינו גם שמזיק פטור כל שמשתרשי ליה חייב, ועי' קצה"ח רמו דמזיק מת"כ פטור ה"ה על אכילתו שנהנה פטור ומשתרשי לא שייך שיוכל לאחור הייתי מתענה, לפ"ז נראה ברור למ"ד שמיה היזק ל"ש לומר דלא נתכוין להזיק מ"מ משתרשי ליה שמגיע לו טובה אבל למ"ד לא שמיה היזק ורק דחייב משום קנס כל שלא נתכוין להזיק אינו חייב על הנאתו כמו מזיק מת"כ ע"ש:

בשעה"מ הלכות גניבה האריך להקשות על רמב"ם שסובר ר' אבין אינו חולק על ר' ירמיה א"כ קשה קושי' תוס' גבי גנב ומכר בשבת דא"ל זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי חצרי והקשה הא חייב בנפשו לא הוי עד תנוח ומאי פריך הא עקירא צורך הנחה ונראה סברה ר"א נקיט זרוק מתחילת ד' עד סוף ד' מדייק בצמצום ד"א זה השיער שחייב בשבת ובתוך שיער זה קרע שיראין ונעשה חיוב ממון בעת שצריך השיער לחיוב מיתה, רק עדיין לא חייב מיתה עד שתנוח זה אמרי' עקירא צורך הנחה וכל השיער צריך לחיוב מיתה אבל בזורק לחצרו עקירא צריך להנחה אבל מה שהלך הגניבה באויר החצר זאת לא צריך לחיוב מיתה אם לא הלך מלמעלה רק מחוץ לפנים ג"כ חייב בעבור שבת וקנין נעשה באויר החצר אשר לא צריך לחיוב שבת בזה לא אמרי' עקירא צורך הנחה ומיושב קושי' תוס' ורמב"ם, אולם צ"ע מאי מקשה בגמרא מגביה ויצא חייב הגבה צורך הוצאה, דלמא מגביה רחוק מפתח החדר והלך בכל החדר ויצא וחיוב שבת רק על הוצאה מרשות לרשות ולא מה שהלך בחדר ע"כ חייב, אבל כבר הבאתי לעיל קצה"ח סי' ל"ד שקונה רק בתחילת הגבה ואין קנין אחר קנין ודו"ק ויש קצת לחלק עי' לעיל:

כלל טעכ"ק. פרט א' כ"ה. בע"ז דף ס"ז אר"א אמר ר"י כל שטעמו וממשו אסו' לוקין עליו וזהו כזית בכא"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, פרש"י כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין, ועי' חולין קי"ב רב מרי בר רחל אימלח לי' בשר שחיטה בבשר טריפ' אתא לקמיה דרבא א"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, והקשה תוס' תיפוק לי' ממשרת ליתן טע"כ דמשם אתה דן לכל התורה וי"ל אצטריך לאשמעי' דמחוי כממש אם המחה שרץ וגמעו דהוי כאכיל' דס"ד דבשתיי' לא מחייב כיון דאכילה כתבי בי', וא"ת א"כ היכי דריש מיניה דצירן אסור כיון דאיצטרך להכי, וי"ל דשקולים הם, ומציר גופיה לא היה שמעינן דלהוי שתיה כאכילה דהוי מצינן לאוקמי כשהקפהו ואכלו:

וחו"ד בסי' ק"ה סק"ב מחדש דבר נפלא ליישב קושי' תוס' ואעתק לשונו, דהנה רש"י כתב בחולין צ"ח ד"ה לטע"כ בטעם דמאן דס"ל טע"כ דרבנן דהוא משום דבטל ברוב, והא דלא פי' משו' דטעם גופא לא אסור מדאוריי' ע"כ משו' דס"ל כיון דדרשינן מהטמאי' לאסור צירן ורוטבן לענין טריפה כמבואר בחולין קי"ב ומהטמאים נלמד ג"כ לכל היוצא מהן מהיכי תיתאי יהי' הטעם מותר, וכן מוכח דהא רש"י פסק טע"כ דרבנן ופסק מב"מ כר"י אפילו בקדם וסילקו האיסור ואילו הג' הטעם גופי' מדרבנן לא הוי במשהו כדמוכח בחולין צ"ט גבי צירו, ועוד דכל מב"מ לר"י היינו ע"י בישול דווקא שקיבל טעם זה חזה כמ"ש תוס' ואי טעם גופי' מדרבנן לא משכחת מב"מ לר"י מדאורייתא אלא וודאי דטעם גופי ודאי מדאורייתא מקרא דהטמאין, לפ"ז בתרומה דלא נלמד מקרא דשרצים עי' חולין ק"כ [כי אין זה איסור הבא מאליו] ואפילו מיתה גופן למשקה מותר, וכן בדגים וחגבין טמאין דלית לן קרא דהטמאין גבייהו וכל היוצא מהן מותר מדאורו גם טעמן מותר דמה"ת היה טעמן עדיף ממחה גופן למשקה דמותר, ובזה מיושב קושי' תוס' דל"ל קרא הא טע"כ, ובזה מיושב דלית לן למילף ממשרת רק בדבר שידעינן מקרא דגוף המיחל והטעם היוצא אסור ילפינן דלא ליבטול ברובא דבנזיר בהדיא אסר רחמנא כל היוצא מגופן היין וילפי' מיני' כל מקום דאסר רחמנא כל היוצא דלא ליבטל ברובא ממשרת, משא"כ הנך דמותר כל היוצא מהן ליכא למילף מנזיר ע"ש שמאריך בתרומה כבוש מותר ומיושב קושי' תויו"ט תרומת פ"י משנה ט' ע"ב, ועי' תוס' נזיר ל"ו שהקשה מאי פריך אפי' לא הי' כזית בכא"פ תיפק לי' משום טע"כ ושם קאי על תרומה נרא' גם בתרומה טע"כ דאוריי' ואהובי הרבני החריף מו"ה שמעון פריינד ני' הקשה מזבחים צ"ז אותה מעט לתרומ' ואם בתרומה טע"כ לאו דאורייתא קרא למה לי, וצ"ע לכאורה, ותירץ בתירש ויצהר גם בתרומ' אסור כמובא'