עט סופר חלק א יח

להם רוב מעות, לכן נראה לחלק דבדבר שפירש ממילא או אפי' לקחו אדם ואי יודע מאיזה מקום לקח דאזלי' בתר רוב בשר ורוב מעות שבציבור, והטעם דהא אם הי' הציבור גדול של היתר מחולק על כמה ציבורים שיהי' בכל אחד כפי ערך שיש ג"כ בציבור קטן היינו אומרין דמינייהו פריש כיון שיש בהן רוב ציבורין, א"כ מה בכך שהציבור גדול מונח ביחד ונוגע אחד בחבירו מ"מ רואין אותו כאילו הוא מחולק דמה הפרש יש בין אם נוגע אחד בחבירו או לא כיון שהספק הוא ג"כ מאיזה מקום מהציבור נפל זה הרי יש רוב מקומות להתיר אבל באבידה שהספק הוא איזה איש הביאו לכאן וכן כשיש ספק איזה איש נתנו לידו הולכין בתר רוב אנשים שנולד עליהם הספק, וראיה לזה דבממון ג"כ אזלינן בתר רוב כשפירש כמבואר בח"מ רצ"ב, ובאבידה אזלי' בתר רוב אנשים ולא בתר רוב ממון, וכן אם היורש יאמר לשנים אחד מהם הפקיד אצל אבי מנה וא"י מי דלא משגיחין במי שיש לו רוב ממון, אלא ודאי יש חילק בין נלקח או פירש מעצמו ובין כשהספק בא ע"י האיש הנותן והמביא לכאן אזלינן בתר רוב האנשים שהספק נולד עליהם, וה"נ בנ"ד לפי הדין תורה דאזלינן בתר רוב האנשים המצויין כאן ולא חיישינן בשרצים והאנשים המוכרין מכרי לידם והרי הספק נולד מאיזה מוכר בא הבשר הזה דמה לי אם יש ספק אם המוכר עצתו אבדו בכאן דודאי דהוה אזלינן בתר רוב המוכרין כמו באבידה ומה לי כשהספק נולד מאיזה מוכר בא ואזלי' בתר רוב המוכרין כנ"ל ברור עכ"ל, ובסי' ק"י כתב הולכין בחר רוב מוכרין אפי' היה בחנות אחת בשר נגד כל ט' חניות לא היינו משגיחין על רוב בשר רק על רוב מוכרין ע"ש, ועי' בינת אדם סי' ט"ז שמאריך בענין זה ומשיג על חו"ד שמביא ראיה מאבידה בעיר שרובה ישראל למה חייב להכריז הרי הנכרים עשירים טפי, וכתב אטו אם הנכרי הולך בשוק לוקח מעותיו וכלי תשמישו בידו ע"ב:

בית אפרים יו"ד סי' מ' כתב ביאור הענין כך היא, דכל שיש לפנינו חנות או צבורין ופירש אחד מהם וכל שאר הבשר שבחנות או שאר חמץ ומצה אשר בציבורין נשאר במקומו אז הכל תלוי ברוב החניות או ברוב הציבורין אע"פ שיש צבור אחד גדול מאוד לא אמרי' בזה זיל בתר רובא כיון שדבר זה שנפרש לפנינו מן הצבורין אפשר לו שיסתלק מן החלק המועט כמו שהוא מסתלק מן החלק המרובה ודבר זה מתורתו של ר"ן בתשובה סי' יוד למדנו שכל ספק שנולד בדברים שאינם נבללים אין תולין אותו אחר חלק הרוב ולא לפי חשבון אלא תולין בחלק המועט כמו במרובה מן הירושלמי באילין אבנים שנגנבו [עי' פרט] אך אין הדברים אמורים כ"א בפירש ע"י תפיסת יד אדם כגון הא ירושלמי שגנב לקח בכה"ג לא אזלינן בתר רוב שהרי היד שולטת בחלק המועט כמו במרובה והדברי' מעצמם לא נתמעטו לפרוש משם שנאמר שפירש מן הרוב משא"כ בפירש מעצמו כגון בע"ח שהי' בעדר אחד קי בהמות ובעדר אחד ק"נ בהמות ופי' אחד מהם ולא נודע מאיזה עדר שפיר אזלינן בתר רובא שאמרינן שתנועת הפרישה הוא מרוב, וכן באבידה שתנועת אדם גרם נפילה זו כמו כן אפשר שיפול תפן אחד מן עשרה חפצים שביד ישראל כמי שיפול חפץ אחד מן המאה חפצים שביד העכום ואפשר שיסתלק מן המועט כמו מן המרובה ולכך אזלי' בתר רוב בני אדם שהי' שם במקום זה אם רוב ישראל או רוב עכום וכו' אבל אם כל הרוב והמועט נעקר ממקומו כגון שעכום אבדו כל חפצים שהי' בידם, וגם ישראלים אבדו כמו כן ועתה נמצא קצת מהחפיצים אולי פשיטא דלא אזלי' בזה בתר רוב האובדים דהיינו רוב ישראל המצויים שם, אלא דאזלי' בתר רוב האבידה שנאבדה שם דהיינו החפצים אשר הם של עכום כי המה הרוב לגבי חפצים של ישראל, וכן בחניות אם יש באחד יוד נבילות ובתשעה בכל אחד ואחת כשירה ומכרו כולם כל הבשר שהי' בחניות פשיטא בכה"ג כל הנמצא בשוק. אזלינן בתר רוב בשר שנמכר היום, דמה איכפת לן בחניות ובמוכרין כיון שמוכר אחד מכר יותר משאר המוכרים כולם ידמי לאבידה אם אחד אבד עשרה חפיצים ושנים אבדו כל אחד חפץ אחד דבתר רוב החפיצים אזלי' ע"ש, ועי' בינת אדם שאר הקבוע סי' ט"ז ובסי' מ"ח באמצע תשובה כתב באשה שיש לה מכה למה נידון לספק השקול כיון דדם המקור הוי רובא, ואפשר לומר כיון שהמכה קבוע במקור והוי כט' חניות כל קבוע כמע"מ דמי, וא"ל דזה הוי כנמצא דהלך אחר הרוב, דז"א דכיון דהאשה מרגשת בשעת פרישת הדם הו"ל כפירש לפנינו דלא אזלי' בתר רובא, אך דז"א דא"כ תיקשי בהא דבעינן למימר טעמא דנמצא דפרוזדר ספיקו טמא משים דרוב מן המקור והרי המקור והעליה קבוע הם, אלא ודאי כיון דעיקר טעמת פירש לפנינו משום דנולד הספק במקום קביעות, משא"כ אם במקום הקביעות אין כאן ספק ואחר הפרישה נולד הספק טומאה אית לן למימר דמרובא פריש, שהרי על אחר הפרישה אנו דנין, לפ"ז בנ"ד אפי' הרגישה בשעת יציאת הדם אית לן למימר בתר רובא כיון שבשעה שהם