עט סופר חלק א קעב

מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ולגבוה כיון דלא איפשר לא גזור, א"נ דוקא משומר לצורך בני אדם אבל לצורך גבוה שריא ועוד תי' דמדאוריי' בצירה דוקא אסור אבל באכילה שרי ע"ש:

אמר רבא לא דכ"ע הבטה בהפקר קונה והכא חיישי' שמא לא ימסרם יפה יפה, קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישי, שמא לא ימסרם יפה יפה, ר"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה, ורבנן חיישינן שמא לא יהא בלבו למסור יפה יפה בלב שלם דנוח לו שיקרבו משלו], וקצה"ח סי' של"ו מביא קושי' מבנו ז"ל דלרבא היכי מתרצה קושי' הש"ס הברייתא דפניא שומעין לו דלדידיה ליכא למימר כאן בהגבהה כאן בהבטה כיון דס"ל הבטה נמי קונה הרי הוא כמו הגבהה ע"ש, ועי' במל"מ אם מהני לר"י גם אם אומר שאין בדעתו לקנות דלא חיישי' דלמא יהי' בדעתו לקנות, כי היכי דלא חיישי' דלא ימסרם יפה יפה או דוקא במסירה סובר ר"י דלא חיישי' אך במה שאומר שאין בדעתו לקנות לא מהני אף לר"י ע"ב:

א"ד רבא אמר דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיי' לבעלי זרועות קמפלגי דת"ק סבר דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו, ור"י סבר לא תקינו, ומה אתה אומר הכי קאמרי ליה מדבריך לדברינו אין באין משל ציבור לדברינו דס"ל דתקינו דרבנן ד' זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ד' זוזים שאין לציבור חלק בהם ואם קונין מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור אין תמידין באין משל ציבור] ושבילי דוד סי' ר"ג כתב והקשה הרי לא קנאו מעות עצמן וכל זמן שלא גבה לא קנאו עדיין דיש ליתן להם ממעות אחר עכ"ל, לכאורה למה לא בטיל ד' זוזים וכאן לא שייך מעות בעלים אין לו ביטול, כיון שמוחלי' רק חשש שמא אין בלבם ליתן אבל בודאי אין עוד בעלים וכי צריך לשלם להם לאחר שמחלו, וגם לא שייך שיוכל לברר האיסור ולא בטיל ע"כ ממון לא בטיל לשלם להם כיון שמחלו, גם אין לומר יען בתערובת נולד האיסור לא בטיל כמרדכי ביבמה שרקקה דם, כיון שהיתר ניכר לעצמו קודם התערובות עי' במקנה כלל ל"ח פרט ח', ונראה כאשר כתבתי במקנה כלל ל"ח פרט יו"ד שביטל רק איסור תוך היתר, אשר ההיתר לא יוכל להיות איסור, אבל אם כל אחד ואחד מרוב יוכל להיות האיסור כמו ט' טלאים וכלב אז לא שייך ביטול יע"ש, א"כ גם כאן ניחא, על כל זוז וזוז יוכל להיות מעות שלהם לא שייך ביטול, ומיושב קושי' שמ"ק מ"ש משארי שקלים שיתידים מביאין ע"ב, כי שם שפיר שייך ביטול:

שמ"ק כתב קשיא לי ת"ש הני זוזי מכל שקלים שהיחידים מביאין שאין חולקים, איכא למימר שאר יד כלן שוין אבל הני ד' זוזי יתירי נינהי ודיחיד הוו וחיישי':

אקני להו רבנן ד' זוזי כי היכי דלא ליתו בעלי זרוע, פי' לאו למימרא דקני להו הקדש בהכי דכיון דהבטה בהפקר לא קנה כי אקני להו רבנן ד' זוזי מאי הוה, אלא ה"ק כיון דידעי בעלי זרועות דאי שקלינה פסיד הקדש הני ד' זוזי פרטי ולא שקלי אבל אי לא תקין רבנן הכי הוו שקלי לנפשייהו למימר אמרי שלא יהא הקדש נפסד על ידם לפי שימצא ויביאו ממקום אחר, שמ"ק:

מה שקשה מכאן על מרדכי דסובר אם נאנס השליח לא מקבל השכר עי' כלל כ"ב אך לפי מל"מ לא קשה כלל כי כתב ונראה דדוקא הני הוא דאמרי' דכיון דתקינו רבנן ד' זוזי וזה מיחל עליהם נמצא דאין תמידין באין משל צבור אך בשאר דברים דתקיני רבנן שיקחו מתרומת הלשכה כדתנן בכתובות דף ק"ו שפיר מחיל להו וטעמא דרבנן דלא תקינו להו אלא אם ירצו ליקח אבל אם לא ירצו לא תקינו להי ועליהם תבא ברכת טוב, אך בהך דשומרי שביעית דרבנן תיקנו להו משום בעלי זריעות ואף אם לא ירצו ליקח תק"ח היא שיקחו משום בעלי זרועות אי מחיל להו נמצאי תמידין ומוספין באין משל יחיד וזה פשוט עכ"ל, והנה לפי אוקמתא זו נראה דרבנן ס"ל דחיישינן שמא לא יחסר יפה יפה, דאי לא היכי קאמרי מדבריך לדברינו אינן באים משל צבור הא איכא תקנה במסירת הד' זיזין לצבור והג"ה הקשה אמאי אצטריך לדחוק ולומר דר"י סבר לא תקינו לימא דבהא פליגי דר"י ס"ל לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה:

יומא דף ל"ה כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא מד"ת ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל, תוס' ואפי' לרבנן דר"י וכו' הכא מודו דאנן סהדי דכה"ג מסר ליה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלי מסר ליה יפה, ואגב חביבות שעובד בה, וכן לבן בוכרי מנחות דף כ"א כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתוי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לציבור, איכא למימר אפי' את"ל דס"ל כרבנן בההיא אפי רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים