עט סופר חלק א קע

לפוטרו, ולי הדבר צ"ע, ובדברי הפלאה הנ"ל יש לישב קושי' תוס' ב"מ נח ד"ה דתנן תימא אמאי לא מוכח מגופה ע"ש דהניחו בתימא:

ונ"ל לכאורה צריך להבין בברייתא דבני עיר יכו' דכיון דנשבעין לגזברים או לבני עיר ע"כ דלא הי' עדים שנגנבו או שנאבדו רק עפ"י שליח אני חיין א"כ בני עיר דלא ידעו אי הוי קודם שנתרמה התרומה או אח"כ הו"ל כאומר א"י א"פ כיון דודאי חל עליהם חייב לתת שקליהם וספק אי נפטרה ממנו, וצ"ל כיון דהשליח מעיד דקודם שנתרמה נגנבה הו"ל כע"א מעיד שהוא פרוע דחדית לן הפלאה דפטור [או דמיירי שהי' יותר שלוחים] רק לר"ש דס"ל קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ולפי סברת המקשה דלא ידע עדיין מתקנת שלא יהי' מזלזלין הו"ל השליח נוגע בעדות דאם הי' אימר לאחר שנתרמה דהוי בני עיר מחוייבין באחריותן הי' צריכין לשבע ועכשיו שאמרו קודם שנתרמה אין צריך לשבע וא"כ דהוי נוגעין הדרא ק"ל אמאי לא יתחייבו בני העיר מכח א"י א"פ, אמנם י"ל דמכ"מ לא הוי נוגעים בעדותן דנאמנין במגו דמסרנו לגזברים ומהם נאבדו בכה"ג ג"כ בני העיר פטורים כדתנן תורמין על האביד, עי' תוס' ד"ה נשבעין, וכעין זו מצינו בסוגי' דשליח נעשה עד עי"ש, א"כ ניתא דבלאו מתני' לא הוי יכול להקשות דה"א לעולם בין אם השליחים אומרים משנתרמה התרומה בין אם אומרים קודם שנתרמה עכ"פ צריכין בני עיר לשקול אחרים תחתיהם ומטעם דהנ"ל כא"י א"פ כ"ז שלא נשבע השלוחים ואין השליחים פוטרים אותן בעדותן משום דאי נימא דיפטרו מכח עדותן יפטרו ג"כ השלוחים משבועתם ותהיי נוגעים ע"כ צריכין לשבע עכ"פ וכיון דנשבעו תו לא הוי נוגעים ונאמנים לפוטרם אח"כ מלשקול אחרים תחתיהן [ולא דמי לעד הצריך שבועה, דהכא לא על מה שנשבע היא מעיד דהיא נשבע שלא פשע ולאונסו נגנבו ממנו, ועדותו היא שקודם שנתרמה היי ולא דמי כלל להך דשליח נעשה עד], לכן מקשי' ממתני' דתנן ג"כ דתורמין על האבוד דהיינו מה שבא ליד הגזבר וא"כ לא היי נוגעים וא"ץ לשבע אי קודם שנתרמה הוי ודו"ק, כעת מצאתי הדבר מבואר להיפך מדברי הפלאה בריטב"א פ' המפקיד במתני' דשוכר הפרה ומשאילה לאחר דכתב אם השוכר איני יודע אם מתה כדרבה חייב לראב"ד דה"ל אינו יודע אם פרעתך עכ"ל:

כלל שמא לא ימסר יפה. פרט א' כ"ג. ב"מ קי"ח מתני' השוכר את הפועל וכו' אין שומעין לו, גמרא והתניא שומעין לי וכו' אר"נ כאן בשלו כאן בשל הפקר, איתיביה רבא לר"נ מציאת פיעל לעצמו אימתי בזמן שא"ל בעה"ב נכש עמי היום או עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב, אלא אר"נ לא קשיא כאן בהגבהה כאן בהבטה פרש"י כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור אי להשליך מעליה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי בה]:

אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא, דתנן שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ר' יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לי אתה אומר כן, אין באין משל ציבור, מאי לאו בהא קמפלגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב ליה אגרא אין ואי לא לא, ור"י סבר הבטה בהפקר לא קני וכי אזלי ציבור ומייתי השתא הוא דקא זכי ביה, [פרש"י אין באין משל ציבור אם נשמע לך לא יביאו עומר ושתי לחם משל ציבור אלא משל יחיד זה שקנאה מן ההפקר בשמירו דס"ל הבטה בהפקר קניא הואיל ודבר טורח הוא ודעתו לכך על ידו נשמר], מה שמדייק רש"י הואיל ודבר טורח הוא, אולי הכוונה כי תוס' ב"מ ב' ד"ה דבריאה בעלמא לא קני, הקשה הא דאמרי' דף קי"ח הבטה בהפקר קני, הייני שעשה מעשה כל דהי כגון שגדר גדר קטן, ע"כ מדייק שטרח בי כי בריאה בעלמא לא קני, ולישב קושי' תוס' כבר אמרתי עי' במקנה כלל ל"ג פרט י"ג, עפ"י חקירת אחרונים בהפקר יצא מרשותו גם שלא בא עדיין לרשות זוכה, אבל יאוש לא יצא מרשותו עד שבא ליד זוכה, א"כ ביאוש צריך הקנין להיות קנין אלים לעשות שתי פעולות להוציא מרשות בעלים ולהכניס לרשותו ע"כ במציאה בריאה בעלמא לא קני, אבל בהפקר רק להכניס לרשותו גם הבטה קונה, ואולי ר' יוסי לשיטתו דסובר בנדרים דף גם בהפקר לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זיכה ע"כ סובר הבטה לא קני, ויש לדחות כי בשביעית דאפקרי רחמנא בודאי כבר יצא מרשותו ועי' במקנה כלל ל"ג פרט י"ג אם שביעית הפקר מרחמנא או היא צריך להפקיר שדהו:

וכתב המל"מ פ"ד משקלים, דנראה לפי אוקמתא זו כ"ע אית להו דחיישי' שמא לא ימסרם יפה מש"ה ת"ק דאית להו הבטה קני אין היחיד מתנדב