עט סופר חלק א קסג

א"כ קושי' רמב"ן קשה למה לא ציוה בכלי סו"ע דלמא בשלו אבמה"ח, והשיב אבמה"ח אסור לב"נ רק גוף אבמה"ח אבל לא ציר וטעם כעיקר דילפי' מטמאים, וטעם כעיקר רק לישראל תורה נאמרה א"כ ציר וטעם לא נאמר כלל לב"נ, ועי' פלתי פ"א שכתב כן על גמרא בכורות דף ו' מנ"ל דחלב מיתר ולא הביא ראיה מרא"ש צורים א"א נתן לאורחים חמאה וחלב, יען לא נאסר לב"נ ציר וחלב ע"ב אבל עיקר שכתב עפ"י סברה שלא יהי' מות' לישרא' מה שאסו' לכל עול' א"כ למה יפ"ת א"א מותר לישראל ודוחק לאמור יען שקונה אותה ע"י כיבוש מלחמה:

כלל סוגי' בני עיר ששלחו שקליהן. פרט א'. כ"ב. ב"מ דף נ"ח, שומר חנם אינו נשבע, ורמינהו בני עיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים ואם לאו נשבעין לבני עיר, ובני העיר שוקלין אחריהם תחתיהן, נמצאו או שהחזירם הגנבים אלו ואלו שקלים הם ואין עולין להם לשנה הבא, אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן, אי הכי נשבעין לגזברים לבני העיר מבעי ליה, אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברין כי היכי דלא נחשדינהו, והא נגנבו או שנאבדו קתני ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב וה"נ נהי דתשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא לפסיד, אמר רבה נגנבו בלסטין מזויין אבדו שטבעה ספינה בים, ר' יוחנן אמר הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריות יש להן אונאה ונשבעין עליהן, התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו, דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות, אלא אר"א שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהי' בני אדם מזלזלים בהקדשות:

וצ"ב לשון התינח עד שלא נתרמה התרומה, משמע שנוחה לר"ש, וקודם שנתרמה לא צריך לר"ש כי עדיין חילין הם וחייבים לשבוע לבני עיר רק הקושה משנתרמה והקדש הם, ודוחק לאמור שגם קודם נתרמה הקדש הם כר"י בירושלמי עי' לקמן:

רש"י פי' שלא יזלזלו בשמירתן משמע שנשבע שלא פשע, וש"ך ס"ו הקשה מזה על תוס' שפטר מלשלם גם בפשיעה א"כ לא שייך כלל שבועה שלא פשע, ולא מיסתבר למימר שתקנת חכמים שישלמו דלא מצינו תקנת חכמים בכה"ג, וצריך לומר שבועה זו שאינה ברשותו משום חומרא דקודש תקנו כן עי' פנ"י, ועי' רש"י מתחילה פי' נשבעין לגזברין שלא פשע, ואח"כ בנשבעין ליטול שכרן פרש"י שאינו ברשותו עי' פנ"י ובספר יהושע סוף ח"מ:

עי' לקוטי בית אפרים מאחי מורי הגאון בע"מ מטה נפתלי ני' מאי פריך נשבעין לגזברים מאי עבידתייהו דלמא משום גלגול שבועה אבל עי' תוס' שבועות מ"ב אין גלגול שבועה בהקדש, וגם מגברא לגברא אין גלגול, ועי' ח"מ צ"ה לענין גלגול שבועה בקרקע ובשטר וכו':

נושא שכר אינו משלם, רמי לי ר' יוסף בר חמא לרבה ורמינהו השוכר את הפועל לשמור הפרה את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו, הי' שכר חודש וכו' נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבא עליו מאי לאו לשלם לא להפסיד שכרו וכו' א"ר ששת בשקנה מידו וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו:

תוס' דתנן תורמין, ותימא אמאי לא מוכח מגופא דאינו חייב באחריותן מדקאמר נשבעין לגזברין ולא לבני עיר, ועי' שו"מ ח"ר סי' רס"ה מש"כ לישב:

המחבר ש"א, כל אלו אם קנו מידם, משמע גם בהקדשות נמי צריך קנין, והקשה קצה"ח למה לא ישתעבד באמירה כיון אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ונתיבות תי' אם אמר בפירש אם יגנב ישלם שפיר אמרי' אמירה לגבוה, אבל כאן מיירי דאמר סתם שמקבל דין שומרים וכיון שאין הקדש בגדר שמירה לא שייך זה ע"ש:

רש"י פי' נמצא אבידה החזירו הגנבים ופלא, ועי' לקוטי בית אפרים אם נמצא הגנבים ומשלמין מעות אחר בודאי אינם הקדש ולא שייך אלו ואלו רק אם החזירם השקלים הגנבים ודו"ק:

תוס' ד"ה בשקנו מידו, וא"ת בדף צ"ד תנא מתנה ש"ח להיות כשואל להתחייב באונסין ופריך במאי מתנה בדברים ומשני אמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמר אפי' תימא לא קנה מידו בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה א"כ אמאי בעי קניין, וי"ל דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין, א"נ התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ודההיא הנאה משעבד נפשיה, ושמ"ק כתב וי"ל שאני גבי הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא כיון שמאמינו מכבדו, אבל הקדש כך יש להאמין זה כמו זה