עט סופר חלק א קס

והקב"ה השיב מות יומת האיש ואם באמת הי' פטור רק העדים טעו איך צוה הקב"ה וכו' ע"ש שמביא רע"ק סבר מלאכה שאצ"ל חייב ועי' ישו"י תצ"ה:

פרט אין אומרים חטא. ה'. ראיתי בפנקס ישן ח"ת מח"ס ז"ל ומצאתי כתוב לישב רשב"א שמחדש בחצי עבד לא שייך לעולם וכו' וקשה מגיטין דף ל"ת באמתא וכו' ותי' דודאי קודם התקנה שעובד את רבו יום אחד, א"כ הי' צד חירות וצד עבדות יחד, א"כ לא הי' שייך לעולם בהם תעבודו משום צד חירות, אבל אחר התקנה חזר הדבר ושייך לעולם בהם תעבודו דהרי יש לו יום מיוחד וחייב לעבדו ושייך ביה תעבודו, ולפ"ז מקשים ב"ש הכי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, דכיון שעשיתם תקנה לעבוד רבו יום אחד, ממילא את עצמו לא תקנתם דאסור לכופו משום לעולם בהם תעבודו, אלא אדרבא כופין את רבו ולא אמרי' עובד יום אחד וממילא לא שייך ביה לעולם בהם תעבודו, אך כל זה בחצי עבד דמצוה על פ"ו וכופין את רבו, אבל בחצי שפחה דאינה מצוה על פיו ואין כופין, א"כ ממילא חזרה לתקנה קמייתא ועובדת רבה יום אחד וא"כ שייך בה לעולם בהם תעבודו ומקשה הש"ס שפיר:

ח"ס א"ע סי' ל"ו כתב כללא דמילתא אין אומרי' לאדם חטא באיסור זוטא כדי שלא לעבוד ע"ז איסורא רבה היינו דפשע, וגם אין אומרין חטא כדי להציל חברו מחטא ע"י אונס גמור דרחמנא שריה כדמוכח מלידרש להו דאונס שרי דאפי' לתקנתא דרבנן לא בעי למעקר, אך להציל חבירו מרצון הבא ע"י אונס כההיא אמתא דעבדי בהו אינשי איסורא דאותן אינשי יהי' נענשים שהרי יעברו ברצון ומ"מ ע"י אונס פיתוי דאמתא בא להם בזה אומרים חטא בשביל שלא יכשלו לרבים ודכוותי מי שהוציא בתו להמיר דתה דתחילתה אונס וסוף שתהי' ברצון מותר להאב לחלל שבת להצלה, ודברי ב"ח נכונים להלכה ומג"א סי' ש"ו תפס עליו, ועי' הגהות מרדכי פי"ד דשבת:

כלל אברי בשר נחירה. פרט א'. כ"א. חולין דף י"ז, בעי ר' ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו, אימת אילימי בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כחלי דחזירי בשר נחירה מבעיא, אלא לאחר מכאן ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אישתרי להו שלל של כותים דידהו לא אישתרי תיקו, למה לא מבעי האיך הי' הדבר כאשר נתחדש שחלב ודם אסורי' או עריות שנאסר להם, אם מותרים מכאן ולהלא או לא מה שכבר אישתרי ולמה לא נאמר דינו הגעלה לאחר מתן תורה]:

ראש כתב ונראה לי דנפ"מ בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר מה שנותר בידו, אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות עכום ושלקות אם אסר מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל, ונב"י ח"ב סי' ס"ד בשאלה באחד שדירתו הי' במקום שנהגו היתר בחמאה של גוים ועכשיו קבע דירתו במקום שנהגו איסור והביא עמו חמאה ממקומו הראשון אם מותר לאכול החמאה, וכתב שיש לדקדק בלשון הראש שכתב שאדם אסר עצמו מזמן ידוע ואילך ולא נקוט אדם אסר עצמו מן המינין והי' לו מאותו המין, ע"כ נראה עד כאן לא מספקא לר' ירמיה אלא דומי' דאברי נחירה שאלו לא נאסרו במדבר ומשנכנסו לארץ נאסרה בזה איכא למימר שהקפיד לגמרי שלא יחול איסר זה כ"א על שניחרו לאחר זמן, אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסר תיכף אין שום חילק בין שהי' בידו מעבר או מה שיבא אח"כ לידו לכן נזיר שהזהיר עצמו תיכף נאסר ואין חילק בין מה שבידו או מה שעתיד לבא לידו, ע"כ נקט הרא"ש מזמן ידוע ואילך וכוונתו שלא אוסר עצמו תיכף וגם י"ל סברה אחרת דעד כאן לא בעי ר' ירמיה אלא באברי נחירה לא הי' איסור זה נוהג כלל לשום אדם בשום מקום ובבואם לארץ התחיל איסר זה, אבל מי שאוסר עצמו בנדר או נזיר איסר זה כתיב בתורה ואם זה לא הי' אז נזיר הי' היין אסור לנזירים אחרים בזה ליכא ספיקא ע"ב, ועי' בית אפרים סי' ל"ט שמאריך ומביא תה"ד רפא בקהל שעשו חרם וכו' ועי' יו"ד רי"ח בש"ך ובט"ז, וגאון מו"ה שמואל לאנדע ז"ל לפי נב"י גם בדרבנן אמרי' בספק זה לחומרא דהוי ס"ס לחומרא ספק שמא הלכה בפרש"י דל"ל סברת דמיון הרא"ש ואת"ל כרא"ש שמא גם אברי נתירה שהכניס לארץ היו אסור, עי' בלוח הטעות בנב"י ומיושב רמ"א: