עט סופר חלק א קנט

עבירה אז בודאי אמרי' יש שליחות ונחשב המעשה על המשלח ולא יהי' עבירה וא"כ בודאי אם החולה יכול לשחוט בעצמו בודאי אומרי' לו שחוט כדי שלא יאכל כמה כזית נבלה, א"כ אמרי' יש שליחות ולא נעשה עבירה, אבל בנערה שנשבית אם היא בעצמה תוכל להציל עצמה ע"י חילל שבת ג"כ תעשה עבירה, א"כ א"א מצד שליחות ולא אמרי' חטא וכו', ע"ש, ועי' במקנה כלל י"ת, פרט ב', אי שייך בשבח שליחות ודו"ק עי' תשובת נחלת שבעה סי' פ"ג שפסק שמותר לחלל שבת כדי שלא יצא בנו חוץ לדת, כמו גבי חולה הזריז משובח וטעמא מוטב שיחלל שבת אחת וכו' ואין אומרים וכי אומרי' חטא בשביל שיזכה חבירך ואין לומר מפני שחולה לא פשע זה אינו דאין מיתה בלא חטא, ואין לומר מיתה שאני א"כ כ"ש להציל נפשו ממיתה נצחית ואף אם הוא ספק אם יכול להצילו ואף אם פשע האי פשיעה דומה לאונס דיצריה דע"ז תקפיה ואחר השעה יתחרט ע"ב, עי' שבות יעקב ח"א או"ת סי' ט"ז שמשיג עליו:

פרט א"א חטא בשביל חבירו. ד'. מחבר רנ"ד, אם נתנו בשבת אפי' במזיד מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, וכתב המג"א אבל המ"מ פ"ט כתב דשוגג הוי רבותא טפי דהא כיון שנזכר ליכא חיוב חטאת אפ"ה שרי לרדותה, הקשה בספר קקיון דיונה למה מותר לו לרדותה, למה לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאה ואיזמל ועי' במחהש"ק, לענ"ד מה שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת רק אם עי"כ הוא יהי' בשב וא"ת כמו בכל הנך שמביא ערל הזאה מת"כ לא יוכל לעשות פסח ולמול בנו, אבל במדביק פת מה שחייב על אפיה יען שמלאכת אפיה בא ע"י מעשה שהדביק בתנור ואם שנגמר המלאכה בשוא"ת, אבל חשוב תחילת מעשה שעשה, וכן כתב הר"ן במכות פ"ג הי' לובש כלאים כל היום ואמרו לו אל תלבש אל תלבש חייב על כל שהה, אע"פ שאינו עושה מעשה כיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש חשוב מעשה עי' תיו"ט שם, וכנגד קום עשה לא העמידו דבריהם, ונראה להסביר יען עפ"י גזירות חכמים הוא אנוס עפ"י דבור לא חסור, א"כ לא עבר, אבל אם כבר עבר שעשה מעשה עבירה, וכדי לתקן העבירה צריך ג"כ המעשה לבטל מעשה ראשונה, ואם הוא אנוס עפ"י חכמים, אבל ידוע ירושלמי מובא בש"ך ח"מ כ"ח אנוס כמאן דעביד לא אמרי', ע"כ לא העמידו נגד קום עשה ודו"ק:

כ"ס או"ח סי' ס"ב כתב יש לי צ"ע די"ל דהא דאמרי' חטא בשביל שיזכה חברך הוא משום דכל ישראל ערבים זה בזה, ולכן אמרי' חטא בזוטא כדי שיזכה חברך, ויש להסביר דאם לא קיים זה המצוה או בעובר עבירה יש לו ג"כ עבירה זוטא, אומרי' מה לך לחטוא עבירה קלילה וחברך רבה, עבור אתה בקלה ויהי' חברך ניצל מחמורה, לפ"ז יצא לנו דין חדש לרא"ש בברכות דנשים אינם בכלל ערבות אין אומרי' חטא בשביל אשה ע"ש שהאריך בנפלאות ולי תלמיד קטן צ"ע אם יש ערבות גם על שוגג:

ב"ש קע"ח כתב ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כאסתר אסורה לבעלה כיון שביאה הי' ברצון שם במרי"ק שרש קס"ח, ועי' בתשובת בית יעקב סי' ל"ט באריכות, ובספר עטרת זקנים א"ע סי' ל' ונב"י ח"ב א"ע סי' קס"א כתב אני אומר כיון שאחכז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ש"ד, כך אין מצילין בהם נפשות ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא, היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכי שאינה אנוסה והיא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ויהרג ואל יעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כל ישראל ושם הי' בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוה"ק, ועי' שבות יעקב ח"ב א"ע סי' קי"ז כתב לכאורה סוגי' במגילה סתרי אהדדי, בדף ט"ו איתא כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך, ש"מ דמקרי רצון ונאסרה על בעלה, ושם אמרו כיון שהגיע לבית הצלמים אמרה אלי אלי, שמא אתה דן אונס כרצון הרי שמחשב הליכה זו להצלה לאונס, אלא החילק כדעת מרי"ק אע"ג דהוי אונס ולא מיענשא עליה מ"מ כיון שעיקר בעילתה היתה ברצונה נאסרה על בעלה ע"ש שמשיג על בית יעקב, שואל ומשיב ח"ג סי' קל"ט באריכות:

ב"ב קי"ט מביא תוס' מדרש מקושש לש"ש מכוין, והקשה מהרש"א בח"א, איך נאמר שמתכוין כדי ממנו יראו אחרים שחייבין במצות, הא קי"ל א"א חטא בשביל שיזכה חבירו, והי' דקי"ל מלאכה שצ"ל פטור א"כ הוא לא מכוין לשום מלאכה רק להורות את העם וישראל לא ידעו כוונתו מש"ה הרגו, עי' חוט המשולש פ' שלח, וחו"י בהספד על גאון רבי לעמל ז"ל, ולא זכיתי להבין, וכי אין זה חטא בשביל וכו' שמוסר נפשו להריגה בחינם, ועי' בית יצחק הלכות שבת סי' ל"ד שכתב פלא על מהרש"א דהרי משה שאל להקב"ה