עט סופר חלק א טז

אי מצה שקיל אי חמץ שקיל היינו ט' חניות, פירש ואתא עכבר ושקל, היינו סיפא, דתנן ט' חניות כולן מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבלה ילקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב, פר"ח תל"ח כתב דין קבוע בין להקל בין להחמיר, בט' ציבורין של חמץ ואחד של מצה דתלינן דמצה שקיל וסגי בביטל ולא בעי בדיקה:

תוס' לפי מה שפרש"י לענין בדיקה לא נהירא לר"י דהיכי מייתי ראיה מט' חניות דהוי ספיקו דאוריי' ואזלי' לחומרא והכא סד"ר היא, מיהו י"ל דאיירי שלא ביטל, ועוד קשה גבי חניות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק ונראה לר"י דלענין שהביא עכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכילה אי לאו, וא"ת כי אתא עכבר ושקל מציבורין אמאי חשיב לי' קבוע מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי, ואר"י דהכא איירי שראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו הו"ל כפירש ואזלי' בתר רובא ע"ש:

והקשה הפנ"י כאן, וצלח דף ז' אמאי אזלי' בתר רובא אטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן וחמץ אפי' באלף לא בטיל כתב הב"י בסי' תמ"ז הטעם משום דשיל"מ, וא"כ ה"ט גופא שייך הכא בתשע ככרות שהנמצא היא דשיל"מ ע"ש, וי"ל כי לכאורה גם לאחר פסח יהי' אסור בהנאה, רק בתערובות אין זה חמץ שעבר עליו הפסח ומותר בהנאה, א"כ לא צריך לאחר פסח הביטול שפיר מקרי דשיל"מ ולא צריך היתר הביטול, עי' ר"ן פסחים דף אבל כאן הככר יהי' בעין ואסור לאחר הפסח רק שאומר שפריש מרובא ואין הככר חמץ רק מצה, א"כ כיון גם לאחר פסח צריך לסמוך על רוב גם בפסח מותר מצד מרובא פריש ודו"ק:

המחבר תל"ט, ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם נטל חמץ או מצה ונכנס לבית בדוק צריך לחזור ולבדוקו, [רמ"א מיהו אם הככר קטן שיכול העכבר לאכול תלינן להקל שאכלו ואין צריך לבדקו] שכל הקבוע כמע"מ, ואם פירש הככר ממקום קביעתו ונטלו העכבר משם אין צריך לחזור ולבדקו דכל דפריש מרובא פריש, מג"א תלינן להקל דהוי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו מ"מ קשה ביו"ד ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד, והכא כיון שנטל בפנינו ונכנס לבית נולד הספק הראשון ואח"כ נולד ספק השני שמא אכלו, וצ"ל כיון דלא חל איסר חמץ עד שעה, אותה שעה נודעו ב' הספיקות ביחד, וא"כ אם אירע המעשה לאחר ו' שעות לא מהני ס"ס, א"נ כיון דבעוד שאנו רואין החמץ בפי העכבר לא שייך לומר שיבדק אלא לאחר שנתעלם מן העין חל חובת בדיקה שמא הניחה אותה בבית ואז חל ג"כ ספק שני שמא אכלי:

בספר גביל בני נפתלי כתב על רמב"ם שכתב הניח ט' ציבורים של מצה ואחד חמץ, ובגמרא נקט סתם ט' ציבורים, כיון שקבוע חידש י"ל דוקא אם העכו"ם או חמץ הי' קודם שבאו אח"כ רוב ישראל או רוב מצה אמרי' האיסר במקומו יש קבוע לגרוע הרוב שבא אח"כ, אבל אם הי' מקודם הרוב לא יהי' כח המיעט שבא אח"כ לבטל הרוב, ע"כ אשמעינן רמב"ם שאין חילק גם הניח ט' בראשון, ומסיים שכל קבוע כמע"מ דאין חילק איזה קבוע ודו"ק:

הנה מבואר בתוס' פירש לפנינו אסור מדאורייתא וכ"כ רוב הפוסקים, אבל ר"ן בחולין צ"ה כתב לי נראה כל שלא בא לידו ממקום קביעות אע"פ שראה אותו פירש מן הקבוע מדינא שרי דמדראוית' לא מקרי קבוע אלא במקום קביעותו אלא שחכמים גזרו בשראוהו פורש מן הקבוע גזירה שמא יקח מן הקבוע וה"ט דתשע ציבורין ואתא עכבר ושקל דאע"ג דמדינא לא מקרי קבוע כיון שלא נכנס בבית אלא לאחר פירש מ"מ דנו אותן כקבוע כיון שראוהו פורש מן הקבוע ע"ש, שך ס"ק כ"ז כתב בשם הב"ח ג"כ פירש לפנינו הוי דרבנן, ובהגת מיימני פ"ח ממ"א כתב ג"כ שרק מדרבנן ועי' בינת אדם אות כ' באריכות:

ברכות נ"ג, ת"ר הי' מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב עכום אינו מברך אם רוב ישראל מברך הא גופא קשיא אמרת אם רוב עכום אינו מברך הא מע"מ מברך והדר תני אם ישראל מברך הא מע"מ אינו מברך, בדין הוא דאפי' מע"מ נמי מברך ואיידי רישא רוב עכו"ם תנא סיפא רוב ישראל, ת"ר הי' מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב עכום אינו מברך אם רוב ישראל מברך, ר' יוסי אומר אפי' רוב ישראל נמי אינו מברך לפי שבנות ישראל תקטרות לכשפים, אטו כולהו לכשפים הקטרן ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את ה לים אישתכח רובא דלאו לריחא עביד וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך, ירושלמי, רבי אבהו בשם ר' יוחנן מבוי שכולם גוים וישראל אחד דר בתוכו ויצא משם האור מברכין עליה בשביל אותו ישראל ששם, והקשה בא"ר סי' רצ"ח שירושלמי נגד הגמרא, אלא צ"ל דש"ס דילן מיירי בראינו שפירש:

המחבר בסי' רצ"ח פסק הי' הולך חוץ לכרך וראה אור אם רובן עכום אין מברכין עליו ואם רובן ישראל או מע"מ מברכין עליו, והקשה המג"א אם