עט סופר חלק א קנח

להמר אם מותר לילך אפי' ג"פ למ"ד תחום דאוריי' מי דחינן מספק זו את השבת כדחינן בספק נפשות, והשיב הדבר צריך תלמוד ומ"מ כך דעתי נוטה שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות לפי שאמרו א"א לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירו ואפי' איסור זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסר רבה וכו', ותוס' פיק דשבת בתחלה כתבו כרשב"א ואח"כ הקשו ממי שחציו עבד וכו' ותי' פ"ו דמצוה רבה, ועי"ל דדוקא היכי שפשע וכו' והשתא אם לתירצא מצוה רבה, הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא תמר, ואם לתירץ דמחלק בין פשע ללא פשע, ה"נ לא פשעה, והילכך לחלל עליה שבת שרי ומצוה נמי איכא ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה כדאשכחן בחצי עבד, ואפי' לחלל שבת בדברים אסירים מה"ת נראה דשפיר דמי דלגבי שלא תמר ותעבור כל ימיה חילל שבת אמרי' איסורא זוטא הוי עכ"ל, ותמים דעים בהגהות על ריף כתב נשאלתי אם יחיד יעבור על איסור להציל ציבור מאיסור או לא, ור"א דשחרור עבדו, אילי נחלק שאני התם שגם הוא זוכה במצוה ההיא של רבים אבל שיעבור היחיד כדי לזכות רבים והוא לא יזכה עמהם לא וצ"ע, מל"מ פכ"ד משבת חקר אם מותר להרגו הרודף אחר נערה מאורסה בשבת, ונב"י ח"ב ח"מ סי' ס' מאריך לפי רשב"א הנ"ל לא אמרי' חטא בשביל וכו' ע"ש:

מחבר ש"ו, סי"ד, מי ששלחו לו שהוציאהו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויצא אפי' חוץ ג' פרסאות ואי לא בעי כייפינן ליה, [רמ"א, ועי' שכח ס"י מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו] וכתב הט"ז לכאורה סותרים הדדי ופלוגתי היא בב"י בין הרשב"א לתוס', וצ"ל דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מותרת לעולם אח"כ בזה הכריע כתוס' דיש להצילה דעדיף מפיקוח נפש משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטרה ואח"כ אין חשש לא יחלל שבת בשביל הצלה זו כנ"ל נכון, וכ"כ מג"א, וכתב עוד צ"ע אם יעשה הגדול חט בשביל קטן דהא אין מצוין להפרישה, א"ד מידי דהוי פקוח נפש שמחלל על קטן דאומרי' עליו לחלל שבת אחת כדי שישמר שבתות הרבה, ושט"ג פי"ד דשבת חילק בין היכא שגם הוא זוכה במצוה [כר"א ששחרר עבדו] ולכן כתב רשב"א דאפי' יחיד לא יעשה איסור להציל הציבור אבל כל פוסקים חולקין עליו, עי' בנשמת אדם כלל כ"ה שכתב אין ספק דמותר להפסיק כשתינק לילה בהכנ"ס ואין במה לכסות ואחרים עומדים ומתפללים ואינם יודעים מזה דמותר להפסיק בדיבור שהוא איסר דרבנן כדי להציל אחרים מאיסר דאוריי' אע"ג דאינם יודעים מ"מ איסר דאוריי' איכא כדאיתא ביו"ד שע"ב ובאו"ח ש"ו:

לבוש כתב בסי' ש"ו מי שהוציאו בתו וכו' אפי' שהוא ספק אם יציל אי לא ספק נפשות להקל, בד"א בהמרת ד' וכיוצא מן העבירות דהוי דינא בהו יהרג ואל יעביר והרי יצטרך זה הנאנס למסור עצמו למיתה והוי המצילו מצילו ממות לחיים אבל בשאר עבירות שאין הדין בהן יהרג ואל יעבור אין מחללין עליו את השבת, ובסי' שכ"ח כתב להציל אחד מן עבירה שרוצים לאונסו שיעבור עבירה אפי' היא גדולה חוץ מע"ז ג"ע שפ"ד אין מחללין עליו את השבת כדי להצילו שאינו מצילו כלום, שאם הוא נאנס באונס גמור איני נחשב לו לעבירה מה שעושה שאינו מצווה עליה אם נאנס, ואם יכול היא להציל את עצמי אלא שירא היא שמא יתפתה ולא יציל את עצמו ויעביר אינו צריך לחטיא כדי שיזכה חבירו, ועי' מג"א תרנ"ה אם מותר לשליח לולב לחבירו ע"י נכרי ביו"ט א"א חטא בשביל שיזכה חבירך אם פשע במה שלא הכין לו לולב קודם יו"ט ע"ב, יעי' מג"א תקצ"ו שמותר לאמור לקטן שיתקע אע"פ שא"א לאדם חיטא בשביל וכו' האיך עובר באמירה בשביל חינוך קטן, י"ל דהוא עצמו זוכה בכך שמחנך הקטן:

במ"ה ח"ר סי' ק"ב מביא קושיא אשר הקשתי בימי ילדותי ואח"כ יצא לאור ח"ס על או"ח וראיתי שמביא קושיא זו מתלמיד אחד לשיטת רשב"א דסובר דאין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ אמאי לחלל שבת לשחוט לחולה שלא יאכל הוא כמה זית נבלה, ותי' ח"ס בסי' פ"ב, וכ"ל אי הי' כאן עברה זוטא או רבא הי' מקים לקושתו אבל הכא אין עברה אלא מ"ע להחיות נפש ואין חילק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו כל המפקח מקיים מ"ע ודוחה שבת כמו המל בשבת אין חילק אי האב אי אחר מל, ולא שייך חטא וכו' רק לשחרר עבדו שיקיים העבד פ"ו ומעולם לא מצינו שיהי' מ"ע של זה דחייה כדי שיקיים זה מ"ע של פ"ו, או הדביק פת בתנור וכדומה שזה עובר עבירה בשביל זה, אבל הכא אינו עושה בשביל זה אלא בשביל עצמו שמוטל עליו לפקח ע"ש, ומ"ח כתב דבר חדש דהא דאמרי' אין שליח לדבר עבירה אם ראובן מצוה לשמעון לעשות עבירה להרוג נפש וכדומה, אבל באופן שאם נחשב המעשה על המשלח אז לא יהי' המעשה עבירה, ואם נחשב המעשה על השליח אז יהי'