עט סופר חלק א קנו

ק"ג כהן שנמצא בו יבלת חבירו חתכה לו בשיניו אע"ג דהוי שבות, וגבי חציה שפחה כופין רבה גיטין דף ל"ת משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודוחים לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים, וחדושי רעק"א כתב קשה לי הא הך חילק דפשע לחוד אינו מספיק על האי דעירובין דהא אם יאכל ע"ה הוא פושע בעצמו דאינו מעשר וע"כ דקיימי ג"כ בתירוצם הראשון כיון דנעשה האיסור ע"י החבר עליו לתקן, אלא דתירוצם זה הוא על האי דחציו עבד דהתם הטעם משום דלא פשע והיינו דבחדא לטיבותא סגיא או דלא פשע או דנעשה על ידו ורק הכא במדביק דהוי תרתי לריעותא דפשע ולא נעשה על ידו בזה אין אומרי' חטא, ולפ"ז מאי קשיא להו מההיא דחציה שפחה, הא י"ל דמיירי בשחרר האדון עצמו חציה דבא האיסר על ידו ע"ב ועי' כ"ס או"ח סי' ס"ב:

תוס' קודם שיבא לידי איסור סקילה, וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו, ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאני אוסרין לו, וכן בפסחים דף צ"ב, ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח, וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראה ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא הי' בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה, ותי' ריב"א דכיון שהדביק תכ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא הי' בדעתו לרדות קודם אפיה ולא הוי ה"ס אלא בלוקח אם על הבנים ע"ש:

תו"י תימא למה"ר שמואל א"כ מאי מיבעיא כיון דבין התירו בין לא התירו לא מחייב פשיטא דלא יתירו, ונ"ל דכ"מ אם התירו דמחייב אם לא ירדה, א"נ היא גופא מיבעיא ליה התירו דאם לא יתירו מחייב ול"ד לההיא דפסחים כיון דפשע אי לא התירו דלא מחייב אע"ג דפשע מתחילה השתא מיהא אינו מניח מלרדות אלא ע"י שאסרו לו חכמים:

רשב"א כתב וא"ת בגיטין מי שחציו עבד וכו' כופין רבו וכו' ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית בהו משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו, וההיא אמתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וככוהו עכ"ל ומוסבר בקצה"ח סי' קע"א לכאורה קשה כיון דעובד את רבו יום אחד הרי מתקיים בהם תעבודו, אבל דהא דעובד רבו יום אחד אינו קנין הגוף דהא לעולם הוא חצי בן חורין ואסור בשפחה ואינו אלא שעבוד ואסור לעבוד בו עבודת פרך ע"ב, בזה מישב קושי' העולם על רשב"א מגיטין דף ל"ת ואביי משום מנתא דאיסורי וכו' ולרשב"א התם ליכא עשה משום צד חירות שבה, כיון דהאי שפתה בישא מותר לעבוד עבודת פרך עמה כמבואר בב"מ דף ע"ג במי שאינו נוהג כשירה אפי' ישראל גמור רשאי לעבוד בו עבודת עבדי גם הקשה על רשב"א, מגיטין דף הקשה רשב"א ר"א משחרר משום צירף עשרה יעקר לעשה לעולם וכו' ותי' משום מצוה דרבים, והקשה מהא דחנן חצי עבד דכופין ותי' דהא נמי מצוה גדולה לא לתהי, ומאי קשה מח"ע כיון דהוא עצמו כתב דבח"ע לית ביה משום לעולם ב"ת וטוב גיטין, דף מ"א משיג עליו, ועי' שו"ת ח"ר סי' כ"ג עירובין דף ל"ב, במאי קמיפלגי, רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד הוא אסורא קלילא ולא נעביד ע"ה איסורא רבה, ורשב"ג סבר ניחא ליה לחבר דנעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד, ועי' תוס', וריטב"א כתב הא דאמרי' בשבת וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך אפי' אליבא דרבי אתי' דשאני התם שאין לו היתר לומר לו כן אלא א"כ הוא עושה מעצמו, אבל קשיא דאשכחן בעלמא שהתירו ב"ד שיעשה איסור קל כדי שיזכה חבירו בחצי עבד שכופין את רבו וכו' וי"ל דעשה לעולם בהם קיל טובא דאפי' למלויי ביה עשרה שרי ולא הקפידה תורה אלא שלא לשחרו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי וכו' ויש מתרצין הא דאמרי' בשבת אין אומר לאדם חטא וכו' כיון שחבירו פשע אע"פ שעשה בשוגג מ"מ הו"ל לאסוקיה אדעתיה וכו', עוד יש לתרץ דשאני התם שאין אומרים לאדם שיחטא בשביל שיזכה חבירו לפטרו מקרבן וחיוב חטאת וזה נכון מאוד עכ"ל, וכ"כ הר"ן בגיטן דף ל"ח כל משחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור, בגמרא פרכינן מר"א ששחרר עבדו ומפרקינן מצוה שאני ואי עשה גמור הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה, ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנה תנם כענין שכתוב בגוים לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והו"ל כנותן דמי עצמו עכ"ל, וכתב המג"א בסי' צ', צ"ע א"כ מאי קפריך בגמרא מצוה הבא בעבירה, דלדבריו ליכא עבירה כלל לרשב"א דף ל"ח