עט סופר חלק א קנה

הבשר ומעט דם אשר הי' בשעת שחיטה בודאי בטל אח"כ ברוב שנוסף, וצ"ע, כעת כתב לי ינ"פ המאוה"ג מי"ה משולם אבדק"ק ק"ק ני' שנחלת צבי הנדפס ביו"ד סי' פ"א רצה ג"כ לומר כן ורק לר"מ בנדה דף ט' דסובר דם נעכר א"ש, ועדיין צ"ע, ועי' ח"ס יו"ד סי' ע' ודברי יוסף סי' י"ג כתב ג"כ לישב הקושי' שחלב בת פקוע אסיר מצד דם דר"י ורל"ק פליגו אי חייב כרת אבל לכ"ע אסור ע"ש:

רשב"א ב"ק דף מ"א, הקשה בתוס' דלמא איצטרך לבן פקיע, וכ"ת דב"פ לא אקרי שור לא היא דהא לענין פטר חמור אקרי שה ואפי' למ"ד דאין פודין הוא משים דגמרינן שה שה מפסח כמבואר חולין ע"ד, אלא נ"ל משום דלא אקרי שור אלא כשנולד, כדכתיב שיר או כשב או עז כי יולד, אבל שה אפי' קודם לידתו אקרי שה ע"ש ועי' אמרי בינה הלכות שחיטה סי' י"ג, שמתקשה למה חייב בחורש ב"פ עם חמור דכתיב לא תחרוש בשור, ולפי רשב"א לא נקרי שור, גם מחלב ב"פ ע"ב, ושמ"ק מביא משם ר' ישעיה הא דלא משני דאיצטרך משום ב"פ משום דמ"מ נחירה בעי עכ"ל ועי' ט"ז סי' י"ג שמותר לחתוך אבר ממנו, ואמרי בינה כתב לדעת רבינו ישעיה כיון דטעון נחירה בסימנים ואם ממית אותה ג"כ אסור לאכלה וסובר דדומה למאן דסובר אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ בעינן נחירה דוקא כן נמי בב"פ ע"ב:

לכאורה הקשתי מאי מקשה סקל יסקל אינו יודע שהוא נבילה לא יאכל למה לי וכו' הא מבואר ביומא דף ס"ד דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, וכן בזבחים דף ע' עריפה זו שחיטה, א"כ כאן נמי הסקילה זו שחיטה, ואינו נבילה ע"כ צריך לא יאכל, וש"ב המאוה"ג מו"ה וואלף סופר ני' אמר לישב שמצינו זר שאכל מליקה חייב שתים עי' יבמות דף ל"ב ולא אמרי' מליקה זו שחיטה רק לכהן הותרה, רק שלא מטמא וכן עריפה לענין טומאה ולא לענין אכילה, שצריך זביחה ודו"ק, אבל עדיין צ"ע באמת למה לא יהי' מותר באכילה שעיר משתלח כיון שנחשב כשחיטה לענין אותו ובנו ועי' במנ"ח סי' קכ"ה:

ראיתי בספר מצפה אריה בסופי, מביא קושי' מגדול אחד לפי הר"ר ישעי' דבן פקועה אף דלא טעון שחיטה מ"מ נחירה בעי א"כ תאי מקשה ב"ק דף ק"ו לישני ליה בב"פ, כיון דטעון נחירה חייב ד' וה' על הנחירה דזהו שחיטתו כמו דאמרי' ביומא דחייתי לצוק זה שחיטתו, ותי' דהתם כל עיקר ההכשר הוא הדחיי' לצוק ולהכי חשיב כמו שחיטה אבל הכא הא דמהני הנחירה הוא רק משום שכבר אהני' ליה שחיטה של אמו א"כ כל עיקר ההכשר בא מחמת שחיטת אמו ולא קרינן ביה וטבחו כולו דהא כבר נשחט, גם מביא מחידושי רעק"א ביו"ד סי' ט"ז בבן פקוע טריפה גם ר"מ מודה דשחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה, בשלומא בטריפה דעלמא דמהני עכ"פ לטהר מידי נבילה סובר ר"מ שמה שחיטה משא"כ בב"פ השחיטה לא אהני כלל, לענין טומאת נבילה כבר נטהר בשחיטת אמו כמבואר חולין דף ע"ה, ולהיתר אכילה לא אהני דהוי טריפה ע"ש ועל הקושיא הנ"ל לענ"ד רק במצוה אשר מחויב לעשות שייך לאמור שזה כשחיטה כמו דחייתו לצוק או עגלא ערופא, אבל וכי נחירה מצוה שמחויב לעשות ודו"ק:

כלל א"א חטא בשביל שיזכה חכורו. פרט א'. כ'. שבת דף ד' בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו, א"ל ר"א בר אביי לרבינא ה"ד אילימי בשוגג ולא אידכר ליה למאן התירו וכו' א"ר שינא לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכו' תוס' והא דאמר בעירובין רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורי זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה, התם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו דאמר ליה מלא לך כלכלה של תאנים, אבל הכא שלא נעשה האיסר ע"י אין אומרי' לו חטא אפי' איסור קל שלא יבא חבירו לידי איסור חמור, ואומר רב"א אפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר, דהתם עדיין לא נעשה איסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור ע"י, אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר לא יעשה אפי' איסור קל בידים, והא דתנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו אע"ג כל משחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, שאני פ"ו דמצוה רבה היא כדמשני בר"א שנכנס לבהכנ"ס ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו להשלימו מצוה דרבים שאני, עי"ל דדוקא היכי דפשע קאמר וכי אומרים לאדם חטא בשבט שיזכה וכו', וא"ש הא דאמרי' בפסחים נ"ט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה ועברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר בפורים, וכן בעירובין