עט סופר חלק א קנד

כתב לי לפי פד"ר מיושב קושי' הנ"ל אם כן גם חלב של בת פקועה אסורה מצד מפרכסת, בודאי זה דוחק לאוקמי לא תבשל בב"ח בחלב של בת פקועה שמתה, גם כתב לי על חקירת פמג"ד בסי' כ"ז מנא הא מילתא דאמרי רבנן החותך כזית בשר מן מפרכסת שמותר לאחר שתמות הבהמה, ניהו שהתירה התירה בשחיטה, אבל לאחר שתמות דוקא ומפרכסת כתי לכל דבריה א"כ החותך כזית אסיר לעולם כמו החותך אבר מה"ת קודם שחיטה ע"ב ורצה להביא ראיה מקרבן פסח דכתיב ראשו וקרבו ובני מעים כמאן שמונחים בדיקולא ומותרים והאריך בו, ולענ"ד הקלושה, אילי רק גוף הבהמה אשר עדיין רוח חיים בי כי היא מפרכסת אסורה מצד לא תאכלי על הדם, אבל חלב או בני מעים אשר פסק כל חיות לאחר השחיטה כבר כמתה דמי ומותר:

עי' בכורות דף י"ב אם פודין בבן פקיע ועי' ריט"א שם לר"מ שצריך שחיטה בודאי פודין ע"ש:

תיו"ט בחולין במשנה קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה, ודרישה הקשה פשיטא, ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה הלכך ה"א דתורה מתרת מה שבבהמה תאכלו בלא שחיטה כמו דגים וחגבים הלכך אצטרך לאשמעינן ע"ש ובתשובת מהרי"א יו"ד צ"ז מביא חקירת ת"ח אחד אם נולד ספק טריפה בבהמה לאחר שחיטה כגון בא זאב, דתולין להקל, בכה"ג בולד הו"ל ספק בשחיטה דאם האם טריפה לא נשחט הילד ע"ש:

ב"ק דף מ"א, ת"ר ממשמע שנאמר סקל יסקל השיר איני יודע שנבילה הוא ונבילה אסורה באכילה מת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתיב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה, תוס' וא"ת אצטריך לבן פקוע לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה וכו' יעו' בשמ"ק, מה ת"ל לא יאכל כלומר שאע"פ שלא המתיהו במיתת ב"ד מכיון שנגמר דינו חל עליו איסור אכילה וה"ה לבן פקועה בלא שחיטה נמי דחייל עליה איסור אכילה אעפ"י שלא המתיהו במיתת ב"ד כיון שנגמר דינו ע"ב, ועי' תוס' רי"ד קידושין דף נ"ו כתב בן פקוע שנגח והמית ממיתן אותו כדי לסלק הנזק מן העולם אבל בשרו אינו אסיר דכבישרא בדיקולא דמי ודמי לשור ששחטו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיין כיון שהוא שחוט, וע"ש בריטב"א:

פסחים דף כ"ג תוס' ד"ה מה לחמץ וכו' ושיר הנסקל שכן לא הי' להם שעת הכושר לאכילה, כתב הצלח והקשה בספר אבן העוזר דנימא בן פקועה שנעשה שור הנסקל יוכיח דהי' לו שער הכושר לאכילה נלענ"ד דגם ב"פ לא הי' לו מעת הכושר לאכילה דאף דאין צריך שחיטה מ"מ אסור לאכול ממנו בעודו חי משים לא תאכלי על הדם דלא עדיף מחיתך מבהמה שחוטה קודם שתצא נפשה שאסור לאכול עד שתמות משום לא תאכלו על הדם ע"ב, ועי' ראש יוסף חולין דף ל"ג יש להסתפק החיתך בשר מבן פקועה אי שרי ליתן לב"נ מי אמרי' דליכא מידי לישראל שרי ולב"נ אסור או דלמא שאני הכא דאיכא טעמא רבה שהרי היא חי לגמרי ובישראל התיר הכתיב מכל בהמה תאכלו ולא לב"נ, וקצת ראיה מפסחים כ"ב פריך והרי אמה"ח ותניא מניין שלא יושיט, ומאי קושיא דלמא מיירי בבן פקועה אלא משמע כה"ג שרי ע"ב, ועי' במקנה כלל ח' פ"ב:

עי' ב"ק דף ק"י, ולישני ליה בבן פקועה כר"מ דאמר ב"פ טעון שחיטה, ועי' ח"ס יו"ד סי' י"ד בזה, גם הביא חקירת ינ"פ הגאון כקש"ת מו"ה גאטליב אב"ד דק"ק ייייס"ב ני' השוחט ב"פ בשבת אי חייב, יכתב לרמב"ם דסובר שמפרכסת אסיר לב"נ ה"ה בן פקיע אסיר לב"נ וא"כ הועילה שחיטתו להוציא מאבמ"ח לב"נ וחייב, אך לרשב"א דס"ל דמפרכסת מיתר לב"נ ה"ה ב"פ איכא לאספוקי ע"ש, א"כ נראה שח"ס נגד אחרונים הנ"ל שב"פ אסור לישראל כמפרכסת ודו"ק:

פרט ב ח"ס שם כתב על קושי' שעה"מ דלמא בחלב בת פקועה איצטריך קרא דליכא משים דבר היוצא מה"ת וכו', לפמש"כ הר"ן דמש"ה חלבו וגדו מותרים ודמו אסיר משום דכתיב כל בהמה תאכלו ולא משקה ע"ש, וא"כ מכ"ש חלב דהיה משקה טפי מדם, ואס"ד בחלב של כל בהמה אסורה גם חלב בת פקוע אסירה דלא היתר בשחיטת אמה אלא המאכלים ולא המשקים ולא הי"ת למדחי דקרא בחלב בת פקועה מיירי עכ"ל, ולא זכיתי להבין עי' רמב"ן בר"ן פרק אעפ"י, שמביא רמב"ם פסק בשר אדם אסיר בעשה, וליתא דאם איתא דבשר אסור הוי לן היאך יהי' חלב אדם מותר הלא כלל גדול שכל היוצא מן הטמא טמא ע"ש, א"כ החלב רק מתמצית הבשר והאיך בשר בת פקיע מותר, וחלב יהי' אסור, רק דם הנמצא בשעת שחיטת האם אסיר כיון שאין זה אכילה, אבל החלב נעשה אח"כ, ה' יאיר עיני בתוה"ק, ובני הבחיר המופלג כ"ה שמעון ני' השיב לי א"כ למה דם אסור, גם דם נעשה מתמצית