עט סופר חלק א קנב

ולאו ראיה הוא דמלח ממהר החימוץ כשנילושה במים אבל אם נילושה במ"פ המלח לבדו אינו גורם החימוץ ע"ש:

ור"נ כתב קשה לרי"ף ותיקא אמאי אסור במיא ומלחא הא הוי מ"פ עם מים ואין מחמיצין כמו משחא ומלחא עם מיא, וצ"ל דרי"ף ס"ל דהמלח תולדה דמים ורא"ש סובר כרמבם פ"י מהלכות טומאת אוכלין דמלח הוי מ"פ וכו' וקצת קשה לרי"ף דמלח תולדות מים אמאי דחק רל"ק לשנוי אומר הי' ר"מ מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה הא צריך ליתן מלח על מנחת נסכים כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וא"כ היו מ"פ עם מים ע"ש הגה"מ פ"ה אות ש' כתב אמר ריב"ל ביומא קמא לא חלוש בחלב, ורשב"ם הי' מדקדק מכאן דמצה מותרת למלוח בר מיום ראשון דמ"ש מלח מחלב ודבש וחביריו אוסרים דמליח כרותח והוי כמו לש בפושרין:

טור בסי' תס"ב כתב, מצאתי כתוב אם נמצא במלת חטה מלחלחת מחמיץ כי המלח מתולדת המים הוא ואינו בכלל מי פירות, ואינו נ"ל דהא שרינן ותיקא במשחא ומלחא אלמא דמי מלח היי בכלל מי פירות וב"י כתב אבל הר"ן עתב שם ולא אסרינן לי' משום מילחא שהוא כמים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כת עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהן, ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישי' בה וד"מ כתב דבחלת שלנו שמבשלים אותה ודאי יש לחוש אפי' לדעת הטור עי' מג"א סוף ס"ק ז':

בסי' תנ"ה כתב הטור הרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח ואין טעם ברור לאסרו ע"ש בב"י, והגה מרי"ל חנליש, כתב צ"ע דהא רבינו כתב בסימן תס"ב דמי מלח הוי בכלל מ"פ, ומ"פ עם מים אסור ללוש ולמה כתב רבינו שאין טעם ברור, ואפשר לומר דכל שאין המלח עם המים הוי בכלל מי פירות אבל כשמלח עם מים חוזר הוא להיות מים ממש הואיל והוא מתולדת המים דכיון שלשין במים חוזר המלח להיות מינו ע"ש, בסברה הנ"ל מיישב השואל בנב"י ח"ב או"ח סי' נ"ז סתירת רמב"ם פ"י מט"א פסק דמלח מי פירות ואינו מכשיר, ופ"ז מקוואות פסק שמלח מעלה את המקוה דנחשב כמים ודו"ק, ועי' בסוף נ"ב באריכות וברכ"י תס"ב:

עי' בפמג"ד קנ"ח, וחו"ד בסידר דרך חיים פסק המטביל צנון במלח דין טבולו במשקה יש לו, ואם אין למלח דין מים להכשיר צ"ע:

פרט. זיעת הרחיים אם מחמיץ. ז'. ראש פסחים ל"ט על מתני' לא ילעוס אדם חיטין, כתב רוקח סי' ר"צ ש"ק מלא קמ"ח הי' נתון אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה נראה אע"פ דתנן בפ"ב דמכשירין זיעת הבתים בורות שיחין ומערות וזיעת אדם טהור, פי' אין מכשירין מיהו מחמיצים מידי דהוי רוק שאינו מכשיר ואפ"ה תנן לא ילעוס, הלכך אם נפל מים על קמח או נתלחלח השק ירקד וכו' ע"כ, לא ידעתי למה דימה זיעת בתים לרוק ולא נדמה לזיעת אדם ששניהם אין מכשירין, וגם מ"ש דרוק אינו מכשיר הא ליתא דרוק מכשיר כחנן במכשירן פ"ו מ"ה, (צע"ק גם מפרק א' משנה ו' הנופח בעדשים מבואר דרוק מכשיר], תשובת גו"ו כלל ד' סי' ט' כתב דין של רוקח דין אמת וכוונתו לומר שאין ללמוד מענין הכשר לענין חימוץ דלענין הכשר זיעת הבתים אינה מכשרת אמנם לענין חימוץ כיון שהיא מלחות הקרקע ותולדות המים יש לו דין מים, מלח שנמחה ונעשה כמים לא מתטמאין ולא מכשירין ואעפ"כ היא מחמיץ כמ"ש בב"י ס"ס תס"ב, ושמן יין ודבש וחלב הם מכשירים ולענין חימוץ אינם מחמיצין ומ"מ אע"פ שרוק מכשיר וכו' ועי' טור תס"ו, בשר יבש שמזיע בשעת גשמים מחמיץ, ובסי' תנ"ג, כתב ה"ר פרץ שנוהגין לברח החיטין מאכילת עכבר וי"א שאין צריך דהוי מ"פ וכתב הוא שאיני דומה למ"פ שהרוק מחמיץ ע"ש בב"י, ועי' שבי"ד תס"ב שמישב שיטת רוקח:

ק"נ שם מביא פה פראג אירע מעשה שבשעת טחינת הקמח למצות הי' מזיע אותן כלי רחיים שהקמח נופל לתוכו שהיו מעידים נאמנים שהרגישו כמה טיפות בהכיסוי מלמעלה, ונוסף לזה שהדביק בהפשתן המתות בדפנות אותו הכלי מחמת הזיעה ואבק הקמח כמו עיסה עב כעובי אצבע, והספק הי' אם מחמת לחלוחית התבואה שבאותו השנה שלא נתבשלה ונתיבשה כל צרכה ע"פ השדה והוי מי פירות, או שבא מחמת אויר קר ולח שהי' בעת הטחינה וחום הרחיים והוי תולדה דמים, ופסקנו הב"ד ליקח המכסה העליון כדי שלא יהי' חם כ"כ ולמתוח פשתן עליה גם להחליף הפשתן תמיד אם נראה בו עיסה, והי' מעמידים נאמנים לרקד הקמח ריקוד אחר ריקוד ולאפות הכל קודם פסח מפני הפסד מרובה סמכנו על אותן הפוסקים דמהני ריקוד, ועם כל זאת מנעתי לאכול מאותן מצות גם שאר שרידי עדה עכ"ל:

בסי' תנ"ג ס"ז כתב המחבר, כשמוליכים השקים שיש