עט סופר חלק א קמח

מתחמץ חמץ גמור כיון שיש בו כרת היינו חוששין אע"ג דלא שכיח ע"ב וצ"ע שרבא ביבמות קי"ט אמר כיון הא דאוריי' והא דאוריי' מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו, ומצאתי ב"ה בנב"י ח"ר סי' כ"א:

ע"ד חידוד אמרתי לישב עפ"י ישו"י הקשה הא דקאמר חיישינן דילמא נפיק מהך ובלע אידך ואמאי לא ניזול בתר חזקת הגוף אם אנו מסופקים אם נתחמצה העיסה או לא הרי הדבר בחזקה ראשונה לומר שלא נתחמצה ע"ש שהאריך, ואולי י"ל בין איסר כרת לאוסר לאו עי' רש"י חולין קל"ד:

ור"ת סובר מ"פ אין מחמיצין כלל, והא דאמר אם לש תישרף מיד כשעירב עמהן מים דאז ממהרת יותר להחמיץ, ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה, וקשה לרשב"א דחומץ האדומי חשיב ליה בדף מ"ג חמץ ע"י תערובות והא מי פירות אין מחמיצין אפי' אם משימין מים עמהם אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה, ואומר ר"י שהשעורים שירין במים קידם שמשימין ביין:

הנב"י בסי' כ"ב מחדש, אם מ"פ עם מים לא הוי רק נוקשה אז ודאי נוקשה דאוריי' דאי לאו דאוריי' ולא מקרי חמץ לענין מנחות ולחמי תודה כדמוכח במנחות דף נ"ג שיאור דר"י לר"י מדלא לקי עליה לאו חמץ מקרי, ובדף נ"ז מרבה מנחת נסכים לחומץ במגבלה במים ואי ס"ד דנוקשה מדרבנן, אכתי הוי מ"פ ומים והוי נוקשה שאינו מן התורה, הא ודאי חד מתרתי או שמי פירות ומים חמץ גמור או שנוקשה מן התירה ע"ש ושעה"מ פ"ד ה"ח הקשה לטור דס"ל מ"פ ומים הוי חמץ נוקשה וס"ל דחמץ נוקשה לא אסור אלא מדרבנן, א"כ קשה דקרא דכתיב במנחות לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דקרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתיב, לכן נראה דס"ל דהא דאמרי' בא"ע דח"נ איני עובר עליו בלאו ה"ד בהני דקתני במתני' זומן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכן שיאור דר"י לר"י אינו ראוי לאכילה, אמנם בעיסה שנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונת שמן הנאכלות לכהנים עבר עליה בלאו ע"ש באריכות ועי' נב"י ח"ב סי' נ"ז:

מק"ח תס"ב, כתב על נב"י שהי' לו לתמוה אכל הפוסקים דס"ל דמ"פ עם מים הוי נוקשה א"כ האיך יתרצו סוגי' דפסחים דשקיל וטרי מאן תנא דנוקשה בלאו ולא אמר רע"ק הוא דמרבה מנחת נסכים לחימוץ, ומה שהביא ראיה ממנחות דשיאור לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות, נראה דדוקא לענין שיאור אליבא דר"י הא בהא תליא דכיון דלא הוי שיאור חמץ לענין פסח לא הוי חמץ לענין מנחות כדמוכח במנחות שם והיינו משום דבאמת ס"ל לר"י ג"כ דחמץ נוקשה הוי חמץ בין לענין פסח בין לענין מנחות רק לענין שיאור ס"ל לר"י דלא הוי חמץ נוקשה כלל רק דהוי ספיקא או בריה, וממילא הא בהא תליה כיון דלא הוי שיאור חמץ לר"י לענין פסח לאהוי חמץ לענין מנחות, וזהו דוקא לענין שיאור אבל לענין אי חמץ נוקשה דאוריי' לא תליא כלל מנחות בחמץ בפסח דהא כתבו תוס' פסחים מ"ג דיה מאן תנא דלמא שאני חמץ בפסח דרבי קרא למלקות ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן חמץ נוקשה, אלמא דלר"מ בעינן רבוי לענין חמץ בפסח וגם לענין מנחות בעינן רבוי ודאי דלא תלי' זה בזה דהאיך שייך לתלות הרבוי הכתוב במנחות כרבוי הכתוב בחמץ ע"ש ובפרי החג, ובי"א סי' מ' משיג על תקו"ח פרט שיטת רי"ף ורא"ש ג'. אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת מ"ט דהוי להו מ"פ ומ"פ אין מחמיצין וכו' ארע"ק שבתי היתה אצל ר"א יר"ו ולשתי את העיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר וכו' הא מתני' אוקימנא בגמרא ביו"ט שני אבל ביום ראשון לא ואפי' לרע"ק משום דהי"ל מצה עשירה, ומסתבר לן כרע"ק והלכתא כוותיה ביום ראשין דבעינן לחם עוני ואסיר אבל ביום שני דלא בעינן לחם עוני שרי, דהא ר"י בן לוי כוותיה ס"ל דאמר לבניה יומא קמא לא לא תלישו לי בחלבא מכאן ואלך לושי לי ובודאי דהא מהני' בשמן ע"י מים היא שנוייה דהא קיטוף שמן ע"י מים היא ע"ב, ורז"ה משיג דהא בלישנא בתרא מסקינן לעולם בחלבא ואפשר דחלב מותר ע"י מים אבל בשמן וכו' אסור שאין טבע כל המשקין שוה דחלב אין מחמיץ ועי' ר"ן:

רמב"ן במלחמות כתב ראיה לרי"ף שהרי הביאו בגמר דברי ריב"ל ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי רע"ק ואם בלא מים תיפק ליה שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה, וא"ת לשאר מינין נצרכה, הא ליתיה כדאתמר לעיל בדר"ל דברים שאין אדם יוצאין ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצו כרת ואע"פ שיש במינן חמץ ומצה ואע"ג דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש חייבין על חמוצו כרת ואין יוצאין בה משום שאינו קרוי מצה אבל