עט סופר חלק א קמז

מנחות נ"ב כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ, בעא מיניה ר' פרידא מר' אמי מניין לכל המנחות שהן באות מצה וכו' א"ל לעכב נמי כתיב לא תאפה חמץ אלא מצה, מתקיף לה ר"ח ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור, שיאור דמאן אי דר"מ לר"י מצה מעלי' הוא, אי דר"י לר"מ חמץ מעלי' הוא, אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ היא, אלא דר"י לר"י וכו' אלא מנלן כדתניא מצה יכול מצוה ת"ל תהי' הכתוב קבעה חובה בעא ר"פ מר' אתי מניין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, א"ל כתיב מצה תהי' החייה [פרש"י הואיל ונילושות בפושרין מצוה לשמרם שלא יחמיצו]:

תוס' אלא דר"מ לר"מ, כה"ג דייקינן בחולין דף כ"ג, ותימא על דהכא והתם דילמא שאני לגבי פסח דמרבינן ליה מדכתיב כל מחמצת, ושמא יש שום ייחור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו ע"ש:

דף נ"ג ת"ר אין מחמיצין בתפוחים ולשתי הלחם ותודה בתפוחים דלא הוי חמץ מעליא] משום ר"ח בן גמליאל אמרו מחמיצין, כמאן אזלא הא דתנן תפוח של תרומ' שריסקה ונותנו בתוך העיסה וחימצה ה"ז אסורה כמאן לימא כר"ת בן גמליאל היא ולא רבנן, אפילו תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי:

דף נ"ז אשר תקריבו לה' למ"ל, לכדתניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימץ דברי ר"י הגלילי רע"ק אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ, מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין, אר"ל אומר הי' ר"י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה וכו' ואיפך רי"ג אמר לרבות לחם הפנים, ורע"ק אמר לרבות מנחת נסכים ע"ש:

תוס' מנחת נסכים מי פירות הן, ושאר מנחות יודע דתגבלן במים דשמנן מיעט ובעניין זה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנה מרובה וס"ד דאין נותן מים:

בספר מים עמוקים ח"ב סי' ע"ד האיך ארע"ק לרבות מנחת נסכים הרי רע"ק ס"ל בפסחים דמ"פ עם מים ג"כ מותר דקאמר דלש לחם עם יין וחלב ולא אמרו לי דבר ודעת רי"ף דהי' עם מים, ועי' שו"מ מהדורא תליתאי ח"ג ס' ת"ג:

חולין דף כ"ג בעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו שיאור דמאי, אי שיאור דר"מ לר"י מצה מעליית' היא אי אי דר"י לר"מ חמץ הוא, ואי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא אלא דר"י לר"י מאי ספיקא הויא ונפיק ממנ"פ או דלמא בריה הוא ולא נפיק וכו':

לכאורה צ"ע אם שיאור בריה הוא, האיך חייב על לא תאפה חמץ כיון שנפסל המנחה מקודם גם במחמץ אחר מחמץ חייב אבל מחמץ את הפסולה פטור כמבואר פי"ב ממעשה קרבנות ועי' מל"מ פ"א מק"פ שתביא ירושלמי, ועי' בשו"מ הנ"ל שהקשה כעין זה על נוקשה ותירצו לא שייך כאן ע"ש ודוחק לאמור שלא תאפה רק איסר כמובן:

פרט שיטת רש"י ור"ת. ב'. ארל"ק עיסה שנילושה ביין וכו' פרש"י שלא נתן בו מים, כתב הפנ"י משמע דפשיטא לרש"י דהיכא שנתן בו מים אפי' עם מי פירות הוי חמץ גמור וחייב עליו כרת והאריך בו ומסיים לכך נראה שרש"י נמי לא בא לומר אלא דאפי' בלא מים נמי כרת הוא דליכא הא איסורא איכא ע"ב, וכתב הטור תס"ב שרש"י סובר לדינא שמי פירות לבדן חמץ נוקשה הוי ואסור ללוש, אבל פר"ח כתב לדינא גם רש"י מודה שמי פירות לבדן אין מחמיצין כי אנן קי"ל כר"ע וריב"ל דקאמר לושי לי בחלבא, בזה ניחא מש"כ המפרשים שרש"י מסתפק במי ביצים אם מחמיצין למנ"פ לרש"י מי פירות ג"כ אסור ע"ב, וב"ח הקשה על הטור מנ"ל לרש"י אסור ללוש דלמא פסק כרע"ק דמותר ללוש לכתחלה במ"פ כשלא הניחה בלי עסק, אבל הניחה. בלי עסק ס"ל לרש"י דהוי חמץ נוקשה, ואפשר כיון שרש"י מסופק במי ביצים אלמא דס"ל כת"ק דמ"פ אסורין אפי' לא הניחה בלא עסק דאי ס"ל כרע"ק במאי נסתפק במי ביצים יותר מבשאר מ"פ דשרי לכתחילה כשלא הניח בלא עסק ע"ש ונב"י סי' כ"א כתב דנפ"מ לאכול בע"פ ע"ב:

תוס' הקשה על רש"י אם מ"פ לבדן ג"כ נוקשה מדאוריי' למה דחיק לשנויי מנחת נסכים מגבלה במים, אפי' לא הוי אלא חמץ נוקשה חשיב חמץ לענין מנחות כדאמר בדף נ"ג מדלקי עליה חמץ הוא ע"ב, ובספר מים עמוקים תי' כיון דמי פירות לבד הם רק נוקשה ניהו דפסול למצות כדיליף בדף נ"ג שם דאיכא מצה לעיכובא אבל לענין חמץ דכאן כתיב לא תאפה חמץ ולכך בעינן דמגבלה במים והוה חמץ עי' בשו"מ, [מה שכתבו תוס' שיאור ר"י לר"י וצ"ל דר"מ לר"מ עי' נב"י ובי"א סי' מ']:

עוד הקשה תוס' דאמר אביי לא ליחרך אינוש תרי שובלי בהדי הדדי ורבא שרי בתרווייהו דמי פירות אין מחמיצין, ותי' כיון דאין חמץ גמור לא גזור להחמיר ולחוש דילמא נפקי מיא מהא ובלע אידך, דאם הי'