עט סופר חלק א קלא

ע"ב, גם נ"ל שראיה נגד סברה הנ"ל מרבא דף ל"ה מוקמי במנעל וקטיר ע"ש ברש"י כיון דשבות לא גזרי בה"ש, ורב"א סבר ספק מה"ת לחומרא עי' ש"ש ש"א פ"ד ודו"ק, ועי' פמג"ד בפתיחה להלכות יו"ט אות חי אם תוס' שבת דאוריי' גזרו בה"ש, ואם תוס' ל"ד לא גזרו בה"ש:

אביי ורבא דאמרי תרווייהו במנעול וקטיר במתנא עסקינן ובעי סכינא למיפסקי' ת"ק ס"ל כר"י דאחר כל הכלים נוטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ור"א ס"ל כרבי נחמיה דאמר אפי' טלית אפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן, כתבו תוס' פ"ה דאי ביד הוי שרי וכו' כיון דשבות לא גזרו בה"ש, ואין נראה דכי נמי סבר ר"א כרבי נחמיה שרי דטלטול סכין לא אסור אלא מדרבנן ע"ש, אבל רע"ב פ"ג כתב ור"א סבר אין כלי נוטל אלא לצורך תשמישו ואסיר לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים שאין תשמישו אלא לחתוך האוכלים והואיל ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים אפי' לרבי דאמר כל דבר שהיא משום שבות בה"ש לא גזרו בכה"ג מודה דגזרו עכ"ל, וכתב אבן העוזר בחידושיו שמתורץ קושי' תוס' לעיל דהוי מצי לאוקמי כרבי, דשם יש שבות דמחזי כסותר ושבות דמוקצה, וגם מיושב הטור סי' שצ"ד שפסק באוירא דליבנא אסור לסתור בה"ש ותמהו עליו ודו"ק, העולם מקשין מדף ל"ב למטה מיוד דעירובו עירוב מבואר שם ברש"י דיש שני שבותים א' שמשתמש באילן ואחד דמפיק מכרמלית לר"ה ואפ"ה לא גזרי' בה"ש וקשה על הרע"ב, ונראה דלק"מ דוקא היכא דשני שבותין באין ביחד בבת אחת ממש כמו דמחזי כסותר ומטלטל מוקצה, אבל באילן בשעה שנוטל ועוקרו מאילן עדיין לא עבר על שבות השני דהוצאה מכרמלית לר"ה, דהא ודאי עקירה בלא הנחה מן הכרמלית אפי' משום שבות ליכא אלא בשעה שמוציא לר"ה, ואז אין משתמש במחובר ועי' ביצה דף י"ח משמע מרש"י דגזרו בה"ש בשני שבותים, ועי' בתוס' שבת ש"ת סקנ"ח, ותוס' רעק"א אות כ"ט, ושע"א סי' כ"ו מביא בשם הגאון רבי העשל ז"ל באילן הם מיד בעשיית המצוה דהיינו בנטילת העירוב עובר אבל גבי מגדל עובר על טלטול סכין קודם שום מצוה לכן כאן גזרו:

רמב"ם פכ"ד משבת, כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בה"ש אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בה"ש מותרין והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק וכו' אבל אם לא הי' שם דוחק ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין מעשרין את הודאי בה"ש אעפ"י שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי:

פ"ו מעירובין, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בה"ש במקום מצוה או בשעת הדחק, נפל על העירוב גל מבעוד יום אם יכול להוציאו בה"ש בלא עשיית מלאכה ה"ז כשר שמותר להוציאו בה"ש שהיא שעת קניית עירוב וע"ש בה"ה:

בש"ע סי' רס"א בה"ש אין מעשרין ודאי ואין מטבילין כלים וכו' ומותר לומר לעכום בה"ש להדליק נר לצורך שבת, ועי' מג"א ה"ה נר יצ"ט, ועי' ט"ז שמ"ב, וב"י סי' ש"ז כתב רבינו בסי' שמ"ב כל שבות דרבנן מותר בה"ש, וכ"כ הר"י שמותר לומר לגוי בה"ש להדליק הנר:

בסי' ש"ז כל שבות דרבנן מותר בה"ש לצורך מצוה או אם הי' טרוד לעשר בה"ש, והקשה הב"י הא אין מעשרין בה"ש ע"ב מג"א:

בסי' שמ"ב כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בה"ש והוא שיהי' שום דבר מצוה או דוחק, כתב מג"א צ"ע אם במוצאי שבת בה"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה כמ"ש שפו' ותקס"ב, ועי' פמג"ד ומחהש"ק, ועי' תוס' חדשים שמעתי להקשות למה אמר כפל ספק חשיכה ספק אין חשיכה דהא בחדא סגי, והמגיה שם תי' ספק חשיכה אם האיסר מצד הספק חשיכה דהיינו בע"ש, ספק אינו חשיכה במ"ש, וכל חד הוי רבותא, חד לקולא לענין דמאי דמ"ש חמיר דאוקי היום בחזקתי', וחד לחומרא בע"ש בודאי וכדומה, ועי' תוס' דרע"ק אות מ"ד, ותוס' שבת בסי' ש"ז מביא ראיה מיומא דף שמזין כל שבעה מוכח גם במ"ש לא גזרי' על שבות:

שבת דף ל"ד, ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי כתב רש"י אע"ג דשבות בעלמא הוא קסברו גזרו על השבות אף על בה"ש וכתב ב"י בסי' רס"א וכיון דקי"ל כמ"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש א"כ מעשרין את הודאי בה"ש, אבל רבינו בסי' שמ"ב כתב דהא דאמרי' דלא גזרו בה"ש דוקא לצורך מצוה או שהי' טרוד משמע שהוא שלא כדעת רש"י, דאם איתא דרש"י הכי ס"ל למה לאוקמי מתני' כמ"ד דגזרו עליו בה"ש אפי' כמ"ד דלא גזרו מצי אתי' ומתני' באינו לצורך מצוה, ואפשר דמתני' סתמא קתני ע"ש, ועי' תויו"ט:

חמד משה בסי' שמ"ב כתב על ספיקו של מג"א אם בה"ש במ"ש, לענ"ד דליכא לספוקי בזה לפי