עט סופר חלק א קל

כל מלאכה שאפשר לעשותה בע"ש אינה דוחה שבת, ואיכא למידק מירושלמי מובא בתוס' יומא י"ג אשה אחרת מתקינן לכה"ג ופריך ויקדש מאתמול ומשני יכפר בעדו ולא בעד ב' בתים, משמע דס"ל אם אפשר לעשותו מאתמול לא דחינן, והקשה על לח"מ על רמב"ם אם הי' יבישה חותכה אפי' בכלי שאין שבות כלל, דהא הרכבתי והבאתי מחוץ לתחום לא דחו דאפשר לעשותו מאתמול, ופלא ר' יוסף מסיק בסוגי' שבות דמקדש במקדש התירו שבות דמקדש במדינה לא התירו, עוד הביא בספר הליכות עולם כלל גדול בפסחים דף ס"ה שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו, אבל אני אומר לך הך כללא לאו הילכתא דרמב"ם פסק רוחצין עזרה בשבת וכו' עוד איתא בפסחים מ"ז שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו, ותוס' כתבו שם דהא דאין שבות במקדש היינו במלתא דבעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן אז לא גזרו במקדש כיון דליכא איסור דאוריי' בשום מקום אבל במילתא דבעלמא איכא איסורא דאוריי' אע"ג במקדש ליכא אלא איסור דרבנן גזרינן במקדש אטו עלמא, וניחא לי סוגי' זבחים ע"ט מ"ס גוזרין גזירה במקדש, ורמב"ם פ"ב משופר כתב שב"ד זריזין הם, למדני מדבריו כשם שאין שבות במקדש מפני שכהנים זריזים הם, כך י"ל אין שבות במקום ב"ד לפי שהם זריזין, ואיכא למידק מביצה דף ל"ו לא דנין גזרה שמא יכתב, וקשה הא אין שבות במקום ב"ד, ועפרא דארעא כתב לדידי לא קשה דהא דאמרי' דב"ד זריזין הם היינו לזרז אחרים העושין השבות אבל אם הם בעצתם עוברין השבות אין חילק בין ב"ד לשאר העם:

יד מלאכי כללי דינים אות פ', אין שבות במקדש היינו בדבר שאין תיקונו מצוי ושכי' כל כך אבל תקון כלי שיר שהתיקון קל ומצוי בהם אפי' במקדש גזרו כשאינו מעכב העבודה בהכי וע"ש ברשב"א בחדושי סוכה:

אות פ"ב, אין שבות במקדש היינו דוקא בתוך המקדש אבל חוץ למקדש לא דחינן שבות אף שהוא לצורך הבאת קרבן למקדש כגון הרכבת הפסח וכן מחמר כיון שהיא חוץ למקדש:

אות צ"ד, אין שבות במקדש היינו היכי דלא אפשר בלא"ה, אבל בדאפשר לא פר"ח במים חיים פ"ב מעבודת יוכ"פ, וכתב עוד שם, בטבילה ראשונה שהיתה בחול לא הותר בה להטיל עששיות של ברזל, אלא בד טבילות שהי' במקדש אין שבות והכי דייק מתני' דלא קתני להו מקמי טבילה ראשונה אלא בתר דטבל טבילה ראשונה קתני ואם הי' כה"ג זקן או אוסטניס מחמין לו חמין:

פרט אין שבות בבה"ש. ג'. שבת דף חי, הוא בר"ה ועירובו בכרמלית ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש:

עירובין דף ל' סומכס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש:

דף ל"ב והא קא משמש באילן, רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש, [דכיון דבין השמשות ספיקא הוא ושבות דרבנן היא לא גזרו] וכתב הריטב"א, והא דקאמר רבי כל דבר שהוא משים שבות לא גזרו עליו כל בה"ש, ק"ל דהא תנן בשבת דף ל"ד ספק חשיכה אין מטבילין הכלים ואין מעשרין את הודאי אע"ג דבהני ליכא אלא משום שבות ולא התירו אלא לעשר את הדמאי ולערב עירובי הצרות שהם הקלים שבשבות, ונכון בזה מש"כ הראב"ד ז"ל שלא התיר רבי לעשות מעשה בשבות דרבנן בה"ש אלא שעל גבי עירוב הקל לדונו כאלו יכול לעשות כן כדי שלא לפסול עירובו בכך ואפי' בהא לא התירו כל השבותים דהא לקמן אמרי' אליבא דרבי גזירה שמא יקטום וכל גזירה איסורא דרבנן היא, וטעמא דמילתא דכל שבות שהוא קרוב לטעות ולעשות איסור דאוריי' אוסר רבי אפי' בה"ש כי היכי דלא נשרי באיסור דאורייתא ע"ב:

דף ל"ד, נתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב, ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, רב ושמואל דאמרי תרויייהו הכא במגדל של לבינים עסקינן ור"מ הוא דאמר פיחת לכתחילה ונוטל, והא"ר זירא ביו"ט אמרי ולא בשבת ה"נ ביו"ט, הקשה תוס' הוי מצי לאוקמי כרבי דבהני אוירא דליבני לית בהו איסורא אלא מדרבנן ע"ב, ומלא הרועים ערך שבות כתב הך מילתא אי גזרו על שבות בה"ש י"ל דתלי' אי ספק מה"ת לחומרא הוי דינו כשבת עצמי ולמה לא נגזר בו שבות אבל אם נאמר ספק לקולא וכיון דהוא גופא גזירה לא גזרו על השבות דהוי גזירה לגזירה, ומיושב קושי' תוס' דהתם קאי אליבא דר"מ ור"מ ס"ל סתה"ה לחומרא ע"כ גזרו על שבות בה"ש:

ובאמת מצינו סתירה לזה, דהרי רמב"ם ס"ל ס"ד לקולא ואעפ"כ אינו מתיר שבות בה"ש כי אם לצורך מצוה, וגם אין לומר משום תוס' שבת דלהר"ם גם תוס' שבת דרבנן כמ"ש בערך תוס' שבת