עט סופר חלק א קכח

חכמה ואינו מלאכה שהוא שבות כמ"ש תוס' שם ושבות דשמא יעברנו ד' אמות עכ"ל ולענ"ד אינו דומה לשני שבותים שהוא עובר בידים כמו סכין לחתוך חבלים, או טלטול קנים ונראה כבונה וסותר, אבל כאן הוא עובר ותוקע, ורק התקיעה אסור מצד ב' שבותים ודו"ק:

כ"ס או"ח קט"ו, השואל הקשה ממנחות צ"ט החלות הי' מתחלקות לערב, לר"ל דח"ש מותר מה"ת הי' אפשר שיאכל כ"א כזית שהוא ח"ש לענין יוכ"פ, והא אין שבות במקדש למה נדחה עד הערב, והשיב מורי הגאון ז"ל ונ"ל במחכ"ת הי' נעלם ממנו מש"כ מהרש"א שבת דף מ"ב דוקא מה שהוא משום מלאכה לא אסרו במקדש אבל חוץ מזה כל איסורים דבריהם אסורים גם במקדש יע"ב, וכן יורה לשון אין שבות במקדש ולא אמרו אין איסור דרבנן במקדש ועי' רמב"ם פ"א מק"פ ועי' לח"מ שם דבריו תמוהים דאשתמיט סוגי' עירובין דף ק"ג דמסקנת ר"י שבות דמקדש במדינה לא התירו וכבר תפסו עליו גדולי אחרונים ז"ל, ומדי דברי אזכיר מלתא חדתא בש"מ ביצה דף כ' שהקשה הא זריקה רק שבות והא לא גזרו על שבות במקדש וחידש לנו הש"מ דכל שעבר ועשה שלא כדין אסרו שבות במקדש ע"ב, ועי' חת"ס או"ת סי' ת"ג מביא קושי' בני יונה בסי' רע"ד שהקשה משבת דף כ"ב שרצה לפשוט ממנורה, הא שלהבת אינו אסור אלא מדרבנן כמבואר בביצה דף ל"ט, א"כ האיך פשיט ממקדש דאין שבות במקדש ע"ש א"כ נראה דלא סברו סברת מהרשא שרק בשבת אמרי' אין שבות במקדש וכן משמע מלשון ר"ן ר"ה כ"ט במקדש לא גזרי' דאין איסור דרבנן נוהג במקדש:

ועי' ריטב"א שבת דף כ"א ד"ה תנן מבלאי מכנסי כהנים, ושו"מ ח"ד סי' כ"א הקשה על מהרש"א במעילה דף י"א כתב רש"י במקדש אין מועלין דאין גוזרין גזירות במקדש, ועי' שבת דף כ' שהכהנים זריזין הם ע"כ אין שבות במקדש שבת קי"ד:

טו"א ר"ה כ"ט מחדש דבר חדש ואעתיק לשונו מדרבנן הא דגזור פרש"י ובמקדש ל"ג דאין איסור שבות דרבנן במקדש, וק"ל הא ע"כ שבות שאינו תלוי במקדש וקדשיו גזרו במקדש נמי דהא תנן סוכה דף ת"ב לולב שבעה וכו' וש"מ דגזרו על השבות אפי' במקדש ובע"כ הא דאין שבות במקדש היינו בדבר התלוי בכבוד המקדש כגון הדחת עזרה בפסחים דף ס"ה וכו' אבל מה שאינו צורך המקדש וקדשיו אעפ"י שאינו נוהג אלא במקדש כגון ערבה ולולב אינו דוחה את השבת מכ"ש תקיעת שופר שאין מצותו מיוחד למקדש דוקא שאין דותה שבות ע"ב ועי' קול סופר סוכה אות תט"ו אבל בתשובת ש"א סי' נ"ו כתב אין שבות במקדש ומותר לקרוא מגילה ע"ש, וט"א מגילה דף ד' מאריך בזה,:

רמב"ם פכ"ב משבת הלכה כ"ה, התוקע חייב משום בונה וכו' ואם נשמט ציר התחתון דוחקין למקומו, ובמקדש מחזירין איתו אבל ציר עליון שנשמט אסור להחזירו בכל מקים גזירה שמא יתקע, [כס"נ כתב צריך לומר דמפרש כתוס' דשבות גדול לא התירו או י"ל דסבר דלא דמי האי שבות לאחרינא היכא דגזרי שיעשה מעשה אחר אם נתיר לו מעשה זה אבל הכא החששא בעושה מצוה עצמו שיכול לבא לידי מלאכה:

פכ"א הלכה כ"ז, רטייה שפרשה ע"ג כלי מחזירין חותה ואם פרשה ע"ג קרקע אסור להחזירה, ומניחין רטייה ע"ג מכה לכתחלה במקדש שאין אסיר שבות במקדש, כתב ראב"ד כל זה שבוש אלא מחזירין אותה אפי' מע"ג קרקע, וכתב ה"ה הנוסחא אמיתית בספרי רבי' ובמשנה שם מחזירים רטיה במקדש אבל לא במדינה ע"ש, וצל"ח ביצה דף י"א כתב על גמרא כהן דבר עבודה אין וכו' לפ"ז קשה למה תנן במשנה אבל לא במדינה נפליג במקדש גופא וכך הי"ל מחזירין רטיה אמקדש גופא וכך הו"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא כהן שאינו בר עבודה, ונראה דהא דקאמר אבל לא במדינה היינו אפי' הסיר רטיה לצורך עבודה אפ"ה אינו מותר להחזירה אלא במקדש אבל אם יצא מן המקדש ורוצה להחזירה בחוץ אסיר דגם לטעם היתר סופו משום תחילתו בעינן ג"כ צירוף דאין שבות במקדש ובזה יובנו דברי רבינו פכ"א משבת דכתב הטעם משום דאין שבות במקדש, והיא לכאורה נגד סוגיה דכאן, ולפמ"ש ניחא עכ"ל ועי' תיו"ט פ"י מעירובין משנה י"ג ועי' רע"ב תמיד פ"ה ועל השרץ שנמצא בעזרה בשבת כופין פסכתר שאין יכולין להוציא משם בשבת דעל שבות כזה גזרו אפי' במקדש:

פ"ו מיו"ט כתב יו"ט שחל להיות בע"ש אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסר זה מד"ס כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול יעי' ב"י ומג"א ומחהש"ק סי' תקכ"ז שרמב"ם סובר צרכי שבת נעשה ביו"ט כ"כ הב"י, ומג"א חולק ע"ש, פ"ה תמידין ומוספין, אין אפיית לחה"פ דוחה את השבת ולא את יו"ט אלא בע"ש אופין אותו ועורכין אותו למחר:

פ"א מקרבן פסח, חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצן את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאין צורך עבודה איסר שבות במקדש היתר הוא, שחיטת הפסח דוחין את השבת