עט סופר חלק א קכז

עליו אבל לא קיבל עליו אף שביטל מצות עשה מ"מ לא חל עליו תוס' שבת בע"כ, דהא לדעת רבינו שמריה דאוסר בקיבל עליו ע"כ דמוקי להא דתנן בה"ש מערבין היינו כשלא קיבל עליו ולא אמרי' דחל בע"כ, וח"ץ סי' י"א האריך לסתור דעת ר"ש האוסר דס"ל דבה"ש חמיר טפי מתוס' שבת דהא התוס' אינו אלא בעשה ובה"ש הוי ספק סקילה ע"ש שתלי' באשלי רברבי אם ס"ד לחומרא ע"ש, עי' ט"ז בסי' ח"ר:

כלל אין שבות במקדש. פרט א'. י"ד עירובין דף ק"ב מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה, ועליון כאן וכאן אסור דכיון דיצא עליון כולו נופל והוי כבונה וקסבר יש בנין בכלי ומלאכה לא הותרה במקדש] תוס' פי' רש"י יש בנין וסתירה בכלים ותימא אטו מתני' כב"ש דלב"ה אין בנין וסתירה בכלים, ונראה לר"י דאפי' ציר העליון הוא דרבנן דשבות גדול כזה לא התירו במקדש וטובא אשכחן דלא התירו במקדש כגון סידור הקנים ונטילתן דאינו דוחה את השבת:

מתני' מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחלה כאן וכאן אסור:

מתני' נגר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה והמונח כאן וכאן אסור, וכתב הריטב"א פרש"י משום דאיסר דאוריי' דהו"ל בונה ממש והבונה כ"ש חייב, והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דאלו ס"ל לת"ק דאין כאן איסור תורה הא קי"ל דאין שבות במקדש, אבל בתוס' אמרו שאין בנין דאוריי' וליכא אלא משום שבות, ואע"ג דאין שבות במקדש, לא כל השבותין מתירין, מיהו הא דתנן גבי חזרת רטיה דלכתחלה אסור, וחזרת רטיה ליכא אלא שבות בעלמא, ונראה דכל שבות שאין בו צורך גדול במקדש לא התירהו וכן לא התרהו בדבר שנראה כמלאכה דאוריי' או שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה, ועי' תוס' מנחות צ"ז לא סידר הקנים, ותוס' שבת צ"ה:

קג חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסיר, ורמינהו הרכיבתי והבאתי מחוץ לתחום וחתיכות יבלות אין דוחין וכו' כאן ביד כאן בכלי וכו', מתיב ר' יוסף אר"א ק"ו ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו משים שבות אין דין שידחה את השבת, אלא אר"י הא והא ביד שבות מקדש במקדש התירו, שבות דמקדש במדינה לא התירו, יתיב אביי וקאמר להא שמעתא, איתיבי ר' ספרא לאביי הי' קורא בספר על האסקופא ונתגלגל הספר מידו גללו אצלו והא הכא דשבות דמקדש במדינה הוא ולא גזרינן דילמא נפיל ואחי לאיתויי (ספר נמי שבות דמקדש קרי ליה שהרי קדש הוא אלמא שבות דצורך מקדש הותר אף במדינה] ולא אוקימנא באסקופה ע"ש:

ביצה דף י"א אמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחלתן אלו הן עור לפני הדורסן ואריסי חייות וחזרת רטיה במקדש וכו' חזרת רטיה תנינא מחזירין רטיה במקדש ולא במדינה, מהו דתימא מאי משום דאין שבות במקדש אפי' כהן דלאו בר עבודה הוא קמ"ל התירו סופן משום תחילתן והקשה מהרש"א אם אי שבות במקדש דא"כ לכתחלה נמי ובסיפא מסיים אב לכתחלה כאן וכאן אסור ויש ליישב בדוחק ועי' כס"נ וצל"ח תי' דהוה מפרשינן הא דתנן בתחלה היינו לעשות הרטיה למשוח עליה וזה ודאי מלאכה דאורייתא זה ממרח ע"ב:

פסחים דף מ"ו איתיביה לחה"פ נאכל לתשעה לעשרה וכו' לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחה יו"ט, א"ל שבות קרובה התירו [של יו"ט עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש התירו] שבות רחוקה לא התירו [לדחות שבת יו"ט זה בשביל שבת שנייה לא התירו במקדש] פסחים דף ס"ה, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמי' שלא ברצון מאן, אר"ח שלא ברצון ר"א, דאי רבנן הא אמרי אין שבות הוא ואין שבות במקדש, רב אשי אמר אפי' תימא שלא ברצון חכמים, ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה היתירו שבות שאינה צריכה לא התירו:

מנחות צ"ז לא סידר הקנים דוחות השבת פרש"י אע"ג דאין שבות במקדש אלא דמיחזי כבונה וסותר ותוס' הקשה ע"ב ואבן עוזר בחידושים על עירובין דף ל"ה מחדש הא אמרין אין שבות בבה"ש אבל ב' שבותים גזרינן עי' רע"ב, בזה מיושב רש"י דבמקדש לא גזרו על שבוש אחד אבל על ב' שבותים גזרו, וכן במקלות פסחי' דף ס"ד דקשה על פי' רש"י לפמ"ש אתי שפיר עכ"ל ובספר ארץ צבי סי' י"ז הקשה מר"ה דף כ"ט ר"ה שחל בשבת במקדש היו תוקעין פרש"י דאין איסור שבות במקדש ובכאן יש שני שבותין שבות דתקיעה עצמה