עט סופר חלק א קטו

לעבור איסור חמור ליטול על כתפו, בע"כ שסובר ביוכ"פ הותרה א"כ מותר בעצמו כמו אם טומאה הותרה אפי' יש כהנים טהורין מתעסקין טמאין, א"כ אם הותרה למה צריך קרא עתי, ושפיר אמר רפרם עו"ה ביוכ"פ, [ידעתי רב ששת סובר ביומא דף ז' טומאה הודחה ועי' כ"מ פ"ב משבת, אבל ביוכ"פ בע"כ סובר הותרה יען שהתיר להרכיב על כתיפו ודו"ק] ועי' תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז בטומאה דחוי' ובשבת הותרה עי' יומא מ"ו שבת הותרה, ותשובת מרי"א סי' צ"ב הטיב:

עי' בתשובה מאהבה ח"ר סי' י"ט שמביא סתירת רש"י יומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת בעיוכ"פ, בסוטה ח"א פרש"י אין עו"ה ביוכ"פ, גם ביבמות ל"ד ע"ש, לכאורה יש ראיה מר"ה כ"ה ר"ג גוזר על ר"י שיבא במקלו ביוכ"פ משמע יש עו"ה ביוכ"פ:

ירושלמי פ"ג דשביעית אין אבות מלאכות ביוכ"פ עי' שעה"ח משמיטה ויובל, ושלום ירושלים פרק שמונה שרצים מביא פי' ע"ש:

צלח סוף עירובין כתב, בגוף הדין של הריף אם עירוב והוצאה ליוכ"פ או לא, נ"ל מדתנן יו"ט של ר"ה שחל בשבת וכו', ולמה נקט ר"ה ולא נקט ג"כ של יובל אם חל בשבת אלא ודאי כיון שהטעם משום שמא יעבירנו א"כ לא היו יכולים לגזור ביובל דא"כ בטלה לה תקיעה דיובל בכל השנים כמ"ש מוהרמ"פ דלכך לא אמרי' משום שמא יתקן כלי שיר, לפ"ז מוכח דיש איסור הוצאה ביוכ"פ, ואמנם לפמ"ש הר"ן דמשום הך גזירה לא היו מבטלין מתקיעה רק משום דלא בקיאין בקביעא דירחא א"כ בלא"ה לא היה קשה מיובל דכבר היו יודעים קביעת החודש, אך לכאורה תמוה על הריף ממה דאמרי' בעירובין דף ל' כמאן דלא כחנינא, דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם, והדבר יפלא דלמא פלוגתא דב"ש וב"ה הוא בעירובי חצירות, אלא ודאי שעיקר הוכחה מתערבין ביוכ"פ, וביוכ"פ ליכא פ"ח ודלא כריף ע"ש עי' בספר גורן דוד סי' נ"ו בענין זה:

בני הבחור המופלג כ"ה יודא ני' הקשה מירידת מש"ר ביוכ"פ מן השמים בפרש"י בפ' יתרו ויהי ממחרת ע"כ אין תחומין למעלה חיו"ד, וכעת מצאתי במרי"א סי' צ"ב:

פרט חקירות וקושיי. ז'. א מנ"ח סי' כ"ד כתב מבואר בעירובין דאם רוצה לילך יותר מאלפיים אמה מניח בסיף עירוב מאכל ויכול לילך משם ולהלך אלפיים וכן יכול לערב ברגליו שקונה שם שביתה, וכן בדאוריי' בג פרסאות מהני ג"כ עירוב, לכאורה אפשר בתחומין דרבנן הם אמרו והם אמרו, אבל בדאוריי' מנלן דמהני עירוב, אך מבואר בעירובין לה דר"מ סובר תחומין דאוריי' ומהני עירוב, ולדידן בג פרסאות ג"כ מהני, וצ"ל שחז"ל קבלו בתורה שבע"פ דמהני עירוב, אך האידנא דחז"ל גזרו אלפיים אמה אם הניח אחד עירוב בסיף תחום של ג"פ מי אמרי' כיון דמה"ת הוי עירוב א"כ אם הלך מעירובו אין לוקין כיון דמה"ת הוי עירוב א"ד כיון דעכ"פ מדרבנן לא יוכל לבא במקום עירוב ולישקול א"כ הו"ל כמו נשרף ונאבד, ועי' מ"ל פ"ז דתרומות ואחרונים אם ע"י דרבנן נעשה דאוריי', ועי' בישו"י סי' ת"ט, ובית יצחק סי' מ"ב, וחידש שלא הביאו רמב"ן בעירובין דף י"ז וכ"ל, יש לתמוה לרע"ק כיון דאלפים אמה מה"ת היאך עירוב מועיל לילך יותר והרי עירוב זה מועיל ענין של דבריהם דומה לעירוב תבשילן, ובודאי שמערב ברגליו אפשר שהוא מה"ת לפי שהוא קונה בה"ש כלתה במקום רגליו וכאן הוא מקומו, אבל עירוב בפת איך מועיל מה"ת וכו', אלא י"ל או שהעירוב הלכה למשה מסיני או חכמים סבורין כיון שדעתו בכאן ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו נמצאו העירובין בין ברגליו בין בפה בין בפת כולם ד"ת הם וכיון שהענין לכשתמצא לומר מודים חכמים בשלש פרסאות שהן מד"ת וזהו מקומו הכתוב בתורה אף הן יש בהם עירוב מדין תורה מנית אדם עירובו בסוף ג"פ ומהלך שלש פרסאות אחרות ע"ש, טור בסי' ת"ח כתב מפני שתחומין דרבנן הקילו בהם והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים שיתן עירובו לסוף אלפיים אמה וכו', פלא משמע אם תחומין דאוריי' לא מהני עי' מנ"ח, וזכרון יוסף סי' ז' אות מ"ח:

ב מנ"ח כתב דהיוצא חוץ לתחום דאוריי' אין לו אלא ד"א, לכאורה ביומא ס"ז מבואר שם די"ב מילין הי' מירושלים עד צוק, ומסוכה אחרונה ועד הצוק היו שני מילין בא לו המשלח לישב תחת הסוכה האחרונה כפרש"י שם לפי שהוא מעונה וחלוש ע"ש היאך מתירין לו איסור תורה וכו' ומצאתי בתו"י וז"ל ואומר רבי אפי' למ"ד תחומין דאוריי' כיון שלא הי' שביתתו שם קבוע מתחלת היום אם חוזר לו אין