עט סופר חלק א קיב

ועי' פסחים דף ס"ו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה וכו' רע"ק אמר אף אלה שהן משום שבות, גם שרע"ק סבר תחומין דאוריי' משמע ג"כ בבהמה ליכא דאוריי', באופן שאדם המביא לא הי' חוץ לתחום:

ישו"י בסי' תקפ"ו כתב, הנה רמב"ם השמיט הך דינא דאין מעבירין עליו את התחום והעתיק שאר הדברים הנאמר במשנה והוא תמוה, ונראה לי דבאמת הא דקאמר הש"ס דיו"ט עשה ול"ת היינו משים דכתיב שבתון, היינו שבות ממלאכה, והנה לענין שביתת בהמתו דקי"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו קי"ל דאין אדם מצווה על תחום בהמתו, וכתבו הפוסקים משום דתחומין דרבנן, אמנם הלבוש בסי' ש"ה הקשה לדעת הפוסקים דתחומין דיב"מ מן התורה אמאי נימא דאין אדם מצווה על תחום דיב"מ בבהמתו, ותירץ דתחומין אינו נכלל בכלל מלאכה ולכך אינו חייב עליו סקילה דאין זה בכלל לא תעשה מלאכה, ואף דהתורה אסרה על האדם לצאת חוץ לתחום מ"מ לא מטעם מלאכה נאסר על האדם רק שישב תחתיו ולא יצא ממקומו אבל מ"מ אינו מבטל השביתה והאדם אינו מוזהר רק על שביתת בהמתו שלא תעשה בהמתו מלאכה ותחומין אינו בכלל מלאכה, ומעתה אמינא בזה דאם אדם יוצא חוץ לתחום עובר על הלאו דאל יצא איש ממקומו ולא על העשה דשבתון דהרי הוא שובת ממלאכה דתחומין אינו בכלל מלאכה ואינו מבטל השביתה וס"ל לרבינו דמן הראוי שידחה עשה דשופר את הל"ת דתחומין רק דמ"מ אי נימא דתחומין דאוריי' והאדם יוצא חוץ לתחום אסור דלא תשוב בעידנא אבל אי תחומין דרבנן לא בעינן בעידנא כמש"כ תוס' פסחים נ"ט דעשה דחמור נגד ל"ת הקל לא בעינן בעידנא, ולכך השמיט רבינו זה הדין דאין מעבירין וכו' וס"ל דמתני כרע"ק דס"ל תחומין דאוריי', זה ברור לדעת רבינו ע"ש:

פרט תחומין ביוכ"פ. ו' יומא דף ס"ו, ת"ר איש להכשיר את הזר עתי שיהי' מזומן עתי ואפי' בשבת, עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא [פרש"י מה חילל שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו שגזרו עליהן לאחר מתן תורה] א"ר ששת לומר שאם הי' חילה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר"נ דאמר חי נושא את עצמו, אפ"ת ר"נ חלה שאני, אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוכ"פ ופרש"י מדאיצטרך למתני עתי אפי' בשבת איכא למשמע דאין איסור הוצאה ליוכ"פ, דאי יוכ"פ כשבת להוצאה, ל"ל קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ושלחני, עירוב כדי נסבא אלא דהא בהא תלא דלא תקינו חכמים עירובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה שגזרו מרשות לרשות גזירה משים הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים] ועי' רש"י יבמות ל"ד, ד"ה אם הי' שבת, אבל משום יוכ"פ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ביוכ"פ והכי מפר בכריתות, ש"מ דס"ל דהא דקאמר הגמרא הא דרפרם בדותא היא היינו דאין ראיתו ראיה אבל מ"מ עיקר דבריו לא נדחו דאין עו"ה ליוכ"פ, עי' ש"א בסי' ע' ועי' בספר בן אורי שבת צ"ז שמשיג על שאגת ארי' מרש"י שם משמע להיפך:

כריתות דף י"ד, רמ"א אם הי' שרת וכו' וניתנו אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת, אתר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשכת ואין עירוב והוצאה ליהכ"פ, ממאי דילמא יש עו"ה ליוכ"פ והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוכ"פ, אלא אי אתמר דרפרם על הדא איתמר דתניא ושילח ביד איש עתי ואפי' בשבת אמר רפרם ז"א עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוכ"פ, ממאי שאני שעיר משתלח דהכשירו ביהכ"פ בכך, אלא דרפרם בדותא היא, תוס' אלא בדותא, וביומא איתא נמי הא דהכא ולא דחי דילמא שאני שעיר משתלח וכו' כדדחי הכא, אלא רגילות הוא דדברי תורה עניים במקום ועשירים במקום אחר ירושלמי פ"ג דר"ה], ותוס' ישנים ביומא כתבו בכריתות דחי לה דהכשירו בכך ותימא אמאי לא פי' כך כאן י"ל שדרך התלמוד להאריך במקום זה יותר ממקום זה אבל דוחק הוא לפרש דהכא מיירי בהרכבתו דהיה אמינא דלא דחי יוה"פ אלא בשיכול ללכת השעיר ברגליו דאין הכשרו כשהוצרך להרכיבו על כתיפו, ובכריתות מיירי להתיר איסור תחומין וכמאן דאמר שהן מן התורה והשתא פריך שפיר דשאני יוכ"פ דהכשירו בכך כי אין נראה כלל שיהו שנים אלו דברי רפרם והתלמוד לא הזכיר כאן אותה של שם ולשם איתה שבכאן עכ"ל:

ביצה י"ב בש"א א"מ את הקטן וכו' מתקיף רבה דילמא בעו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"ט פליגי כדכתיב ולא תוציא משא מבתיכם ביום השבת ביו"ט לא מתקיף לה ר"י ליפלגו באבנים וכו', ושאגת ארי' סי' ע' כתב ס"ל לרפרם כרבה בעו"ה ליו"ט פליגי, ולב"ה דקי"ל כוותיה אין עו"ה ליו"ט ודייק מדכתיב ולא תוציא