עט סופר חלק א קז

פרט שיטת ריף ורמב"ם ב'. ירושלמי עירובין פ"ג הלכה ד' רבי יונתן אמר בשם רשב"י לוקין על תחומי שבת דבר תורה איר יוסה הגימך סוף תחומי שבת שאין מחוורין מדבר תורה [כשתדקדק תראה שאינן מדין תורה אלא מתקנת חכמים] רב מנא בעי ניחא לאלפיים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר"ש בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל:

ריף סוף פ"ק דעירובין כתב, אמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא ע"ח אבל ע"ת חייב דתני דבי חייא לוקין על ע"ח דבר תורה קשיא ליה לר' יונתן וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מית ב"ד א"ר אשי מי כתיב אל יוציא איש אל יצא איש כתיב כלומר יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה משום מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד היא ולפיכך לוקין עליה, וקשיא לן היכי אמרי' הכא לוקין על ע"ת דבר תורה ואנן קי"ל דליתיה לדרפ"ק דאמר תחומין דאוריי' ואשכחינא בגמרא דבני מערבא דגרסינן הגיעך וכו' אמר אין לך מחוור מכולם אלא תחום י"ב מיל, נמצא עכשיו תחומי שבת מהן דרבנן ומהן ד"ת מאלפים אמה ולמעלה עד י"ב חיל לוקין עליה מדרבנן ולרע"ק לוקה עליהן מדאוריי' וכו' ומשנים עשר מיל ולמעלה לוקין עליהם מדאוריי' לדברי הכל דכתיב אל יצא איש ממקומו, דהיינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל, אבל אלפים אמה ולמטה מותר לדברי הכל, ועדיין הקושיא במקומה עומדת שאין לנו עירובי תחומין אלא עד סוף אלפים אמה בלבד ואם הניח עירובו חוץ לאלפים אמה אין עירובו עירוב ואסור לו לצאת חוץ לאלפים אפי' אמה אחת, ואם איסר זה מדרבנן הוא לא ילקה עליהם דבר תורה אלא לדברי רע"ק ודאי תירוצא לא סליק אליבא דגמרא דילן וקושיא בדוכתיה עד השתא בדקאי קאי, ועי' רז"ה ורמב"ן בספר ערוך לנר יבמות דף מ"ז ראיה לריף די"ב מיל דאוריי' כי נעמי הזכירה לרות אסור לן תחום שבת והאיך אפשר שהזכירה דין דרבנן:

ריף בפרק אין צדין כתב, איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם רב תרי בריה דרב איקא שרי ורבנן אסרו, ופי' בעל הלכה גדולות טעמא דמילתא דחיישינן דלמא אזלי חוץ לתחום לאחויי, וכתב הר"ן והקשה עליו רז"ה דהא אמרי' לקמן דף ל"ו לא רוכבין ע"ג בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ופרכינן ש"מ תחומין דאוריי' אלא גזירה שמא יחתוך זמורא אלמא לדידן דקי"ל אין תחומין דאוריי' ליכא למיגזר משום איסר תחומין, ורמב"ן קיים דברי בה"ג ואמר אע"ג דברוכבין ע"ג בהמה לא חיישינן שמא יצא חוץ לתחום אלא למ"ד דאוריי' התם הוא מפני שאין לו לצורך לצאת חוץ לתחום י"ל שמא יצא שלא לדעת בלחוד הוא דחיישינן כיון דהאי גונא לא שכיח כולי האי לא חיישינן ליה אלא למ"ד תחומין דאוריי', אבל הכא שהדבר צריך לו לצאת חוץ לתחום ולילך אצל חכם מתוך שהדבר קרוב אפי' למ"ד תחומין דרבנן חיישינן שהרי מצינו הרבה גזירות בתלמוד באיסורין של דבריהם וכו', אי נמי דהכא חיישינן שמא יצא לדעת שלש פרסאות דתחומין דידהו דאורייתא לדעת ריף, אבל ברוכב ע"ג בהמה דליכא למיחש אלא שמא יצא שלא לדעת לא שכיח דנפיק בכה"ג שלש פרסאות וע"ש, ועי' הגהות מרדכי:

וקרבן נתנאל בעירובין פ"ק כתב לישב קושי' רז"ה, דמהרי"ל הקשה יהי' שנים מותרים לרכוב או לילך לקרון דאם בא לחתוך זמורה יזכרנו חבירו כמו שנים קורין לאור הנר בשבת, וחי' התם גזרינן שמא יחתוך זמורה קודם שישב על הסוס כי היכי דאמרי' אין שטין שמא יעשה חביות של שייטן ע"כ, מש"ה אמר גזירה שמא יחתוך זמורה אבל משום גזרה שמא יצא חוץ לתחום י"ב מיל מותר כשהם שנים ודו"ק, ועי' תיו"ט סוף פי"ח משבת מביא ראיה לריף ממתני' דשם, וחמד משה סי' של משיג עליו ועי' תשובת מהרי"א סי' ס"ז:

רמב"ם פכ"ו משבת, היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר, נמצאת למ"ד שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה אפי' היתה כנינוה בין שהי' מוקפת חומה בין שלא הי' מוקפת חומה וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח ואם יצא חוץ לאלפים אמה מכין אותו מכת מרדות עד י"ב מיל, אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על י"ב מיל אפי' אמה אחת לוקה מן התורה ועי' רמב"ם פ"ז משגגות כל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ע"ש בכ"מ במה ידע שהיום שבת, וכתב באר יעקב בסי' ת"ד, גדלה בעיני הפליאה, לדעת רמב"ם די"ב מיל דאוריי' א"כ ידע בתחומין אליבא דכ"ע ע"ש באריכות: