עט סופר חלק א י

מוכרח בשר שחוטה ואחת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב התם לחומרא, וצ"ב למה מביא הסיפא ובנמצא כי מרישא רצה לפשוט דין קבוע, גם יש לדקדק למה נקוט בשר נבילה ולא טריפה, ונראה הפמג"ד ק"י וש"ש הקשו לדעת תוס' נדה י"ח שיש לכל חתיכה חזקת איסור שאינה זבוח אמאי הלך אחר הרוב ולא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, ותירצו ברובא דאיתא קמן לא אמרי' סמוך וכו', ע"כ נקוט נבילה לאשמעי' בכ"ז הלך אחר הרוב, א"כ מרישא לא יוכל להוכיח דין קבוע בכל מקום דלמא רק בנבילה שיש גם מיעוט מסייע לחזקת איסור, אבל מסיפא בנמצא הלך אחר הרוב, בע"כ ברובא דאיתא קמן לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה, א"כ גם ברישא לא אמרי' מטעם זה רק מצד קבוע ודו"ק ומצאתי בשער התורה בח"ג ובחתן סופר מזה ע"ב:

ספיקו אסור, ולא אמר ספק אסור, כתב בשעה"ת כי קבוע רק בניכר לכל עולם אבל אם לא ניכר לכל עולם כתערובות חניות לא הוי קבוע, ומדוייק לשון ספיקו כיון שהוא רק ספיקו ולא ספק לכל עולם אסור דהוי קבוע דאוריי' ע"ש, ונראה הכוונה, ספיקו, ספק שלו שלקח מקבוע אסור לכל העולם, יען שאסור לו שנולד לו הספק בקביאות מת"כ אסור לכל העולם, ועי' בשמ"ק שכתב היא גופא קשיא דהא חדא ספיקא הוא שמא מן הלוקחין שמא מן מוכרין וס"ד לחומרא, אלא ודאי דאפי' נפל מלוקחין מותר שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו שנולד לו הספק לפנינו ואינו יודע מאיזה מהם לקח דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות אמרי' כל קבוע וכו' אבל נמצא שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש כל דפריש מרובא פריש ואפי' ברואין שנפל מיד לוקח הוא דמתילד לן ספיקא ועל שעה זו נדון הספק לא על מקום הקביעות ומותר דאמרי' כל דפרש מרובא פריש:

בנמצא הלך אחר הרוב, ולא נקוט מותר כמו ברישא שאמר אסור, אולי כאשר אחרונים כותבים עי' פרט ה'] אם בחנות אחת יש בשר נבילה יותר מכל ט' חניות בשר כשר אז אין אנו הולכין אחר רוב חניות אלא אחר רוב בשר ודו"ק:

ומדאוריי' מנ"ל, אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו, ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו, היכי דמי אלימי דאיכא ט' עכו"ם ואחד ישראל ביניהם ותיפק ליה דרובא דעכו"ם נינהו, א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, לא צריכא דאיכא ט' ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם דהי"ל עכו"ם קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, פנ"י פסחים דף ט' כתב גם לרמב"ם דסבר ס"ד לקולא מודה דהאי ספיקא דקבוע כמע"מ מדאוריי' וילפי' מקרא וארב לו וא"כ בכל איסורים כה"ג פשיטא דחייב עליה' אשם תלוי דהוי כמו חתיכה מב' חתיכות כיון דנקבע איסורו וספיקא דקבוע חמור טובא משאר כל ספיקות, וכ"מ שכתב שיש להקל יותר בספק קבוע צ"ע דלרמב"ם ודאי ליתא ע"ש:

תוס' אימא לר"ש קבוע מנ"ל, ובסנהדרין ע"ט תי' תוס' דיש לפרש לר"ש בט' ישראל וחד עכו"ם ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין דמפטר מטעם כל קבוע מוארב לו וכה"ג אם כולם ישראלים חייב, והר"ן שם כתב איכא למימר לר"ש לית ליה מדאוריי' דינא קבוע אלא מדרבנן ע"ש, ובמש"ק כאן, ושעה"ת ח"ג כלל ז' כתב כי תוס' ב"מ דף ו' ד"ה קפץ הקשי דליבטל ברובא ולחייבו כולהו במעשר, ותי' בשמ"ק דבע"ח חשיבו ולא בטלו, ותימא וכבישינהו דניידי ויהי' כולן חייבין במעשר דכל דפריש מרובא כפריש, וי"ל כיון דחזינן דאפי' היכי דיכול לעשורי ממ"נ פטיר משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפי' כי אמרי' כל דפריש, עשירי ספק מקרי אלא שהתירה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל, א"כ ר"ש סובר רוב רק מצד ספק והא דמהני רובא הוא חידש שחידשה תורה ואין לך בי אלא חידושו במידי דנייד כיון דילפי' מאחרי רבים ודיבור נייד עי' פרטו ובקבוע נשאר על סברא חיצונה ואין צריך קרא לר"ש:

שמ"ק מביא הקשה ר"ש היכי מוכח מהכא האי דינא דילמא דוקא בדיני נפשות דאמר רחמנא הכי להקל דכתיב והצילו העדה אבל בעלמא לא דהא אשתו ואחותו דנתכוון לזו ובעל לזו חייב ולא ילפי' בעלמא פטור כשאין מתכוון מרוצח לרבנן נמי לא נילף מינה קבוע בעלמא, לכן נראה למהרף ז"ל דהא דאזלינן בעלמא בתר רובא נפקא לן מאחרי רבים להטות דכתיב גבי נפשות והכא גלי לן דקבוע חשוב כמחצה גבי נפשות ולא אזלינן בתר רובא ילפינן מינה בעלמא דקבוע כמחצה ולא נחיל בתר רובא, דליכא למימר דינא נפשות שאני, כיון דכל עיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפי' לה עכ"ל:

פנ"י פסחים דף ט' כתב, תקשו לן הך מלתא דט' חניות ילפי' מוארב לו וקם עליו ואכתי מי דמי, דבשלמא התם דלענין ספק נפשות איירי ומספיקא ודאי לא קטלינן לה דכתיב ושפטו העדה והצילו ומוקמינן לגברא