ארץ צבי (פרומר) א צח

אתהני מדילי' כלל, ואצלם שייך שפיר הקו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכש"כ. [ובזה יש לבאר דברי ת"א ויחי נפתלי אילה וגו' תהא עבדא פירין יהון מודין ומברכין עליהון וק' הא ברה"נ דרבנן. ותו מה רבותא דנפתלי הרי כל הפירות מברכין עליהם ולהנ"ל י"ל דקו' חדא מתורצת בחברתה דבכל דוכתא ברה"נ דרבנן אך מירון מקומו של רשב"י ז"ל בעל זה"ק והזה"ק ס"ל ברה"נ מה"ת כנ"ל. וידוע כי במקומו הלכה כיחיד במקום רבים כדאיתא שבת ק"ל. במקומו של ר"א הי' כורתין עצים וכו' וכמ"ש הר"ן פ' מקום שנהגו. ומירון הוא חלק נפתלי כידוע וע"כ שפיר כ' התרגום על נפתלי דאחסנתי' תהא עבדא פירין דמודין ומברכין עליהון. זה חידשתי בעזה"י במירון בל"ג בעומר תרצ"ה לפ"ק

ובעיקר שאלת ס' החינוך מצו' ת"ל למה ברה"ת מה"ת דוקא לפני' ובהמ"ז דוקא לאחרי' י"ל לפע"ד לפמ"ש בס' ע"מ לרמ"ע ז"ל דכל ברה"נ הוא ברהמ"צ מצד בכל דרכיך דעהו. והיינו משום דע"י אכילתו יש לו כח לעסוק בתו"מ וע"כ אין לברך לפני האכילה דהוי כעין קודם דקודם משא"כ בתורה דהלימוד הוא מצוה עצמיות שפיר הוי זה עובר לעשייתן לברך לפני הלימוד: סימן כח. להרבני החסיד ר' שמעלקא ע"ה פראהמאן בזאוויערצע

אשר שאל בחולה שא"א לו לאכול דרך פיו ותוחבין לו שפופרת לגרונו ודרך שם מורידין לו מזון אם צריך לברך לפניו ולאחריו, הנה ברא"ש ברכות (יד.) גבי מטעמת אי"צ ברכה דלענין ברכה בעינן הנאת מעיו, ועי' אגלי טל טוחן (סקס"ב אות ב') דעל הנאת מעיו לחוד אזלי' לענין ברכה ול"צ הנאת גרון כלל עיי"ש ולפ"ז בנ"ד דאיכא הנאת מיעיו צריך לברך

אך ראיתי באבני נזר או"ח (סי' קכ"ג) הק' ח"א דאי נימא דברכה עיקר הנאת מיעיו א"כ למה נסתפקו הפוסקים לענין הזכרת של שבת ור"ח אי אזלי' בתר התחלת סעודה וק' כיון דעיקר הנאת מיעיו למה ניזל בתר התחלה ותי' דאע"ג דאזלי' בתר הנאת מיעיו, מ"מ בעינן שיהי' ע"י מעשיו ובנ"ד דנותנין המאכל דרך שפופרות והוא אינו עושה מעשה אפשר דפטור מלברך. עוד כ' שם דזה כ' באג"ט רק לדעת הרמב"ם אבל לרש"י בעינן גם הנאת גרונו. דאף דהברכה על הנאת מיעיו מ"מ בעי' ג"כ הנאת גרונו עיי"ש. וי"ל דתלי בפלוגתא דכנה"ג ומג"א (רס"י ר"י) באוכל כזית שלא בכא"פ לכנה"ג צריך לברך בהמ"ז ומבואר בפמ"ג הטעם משום דעכ"פ איכא הנאת מיעיו בכזית ומג"א חולק ובפמ"ג אסיק בצ"ע

עוד נלע"ד ואקדים מה שנסתפק בשו"ת מהרש"ם (סי' קכ"ג) אם מותר להאכיל ביו"כ דרך שפופרת הנ"ל ועיי"ש שהעלה להתיר. ולע"ד הקלושה נראה עוד טעם להתיר ואקדים מה שהק' החוו"ד (סי' ס"ט) על מ"ש הפוסקים דמותר לאכול בשר תי בלא מליחה משום דדם האיברים שלא פירש שרי והק' לפ"מ דאי' (בסי' ס"ט) דאם חתך החתיכה לשנים אחר הדחה צריך להדיחו עוד הפעם משום דם בעין שעליו שנפרש ע"י דוחקא דסכינא וא"כ גם כשאוכלו יש דוחקא דשינים ונלע"ד לפמ"ש רש"י שבת (עג.) דסבור רוק היא ובולעו חשיב מתעסק משום דברוק ל"ח אכילה רק בליעה כמ"ש בלעי רוקי. ביאור הדבר נראה דל"ת אכילה כשבא לפיו מחוץ לפיו אבל דבר שהוא בפיו מעצמו ול"ה לקיחה לתוך פיו ל"ח אכילה ועי' פ"ח דתרומות (מ"ב) דס"ל לר"א דכל שלקח לפיו בהיתר מותר לבלוע ור' יהושע חולק. ס"מ גם לר"י בעינן לקיחה לתוך פיו אך דס"ל דאפי' לקיחה לפיו בהיתר מצטרף [וכעי"ז כ' אחרונים לענין מ"ש התוס' שבועות (י"ז.) דמצרפין מעשה ראשונה שיחשב לאו שיב"מ דאפי' מעשה בהיתר מצרפין]. אבל לא ברוק דליכא לקיחה לתוך פיו. וע"כ בשר חי כשנוטלו לפיו דעדיין ליכא דם שפירש ומה שבלוע בבשר חשיב א' עם הבשר ואין לו מציאות לעצמו כעין מיא בעובא מבלע בליעי דעירובין (מו.) שכ' התוס' שם דחשיב לא בא לעולם כלל וגרע משאר נולד ע"ש וכשנפרש הדם בפיו ע"י לעיסה חשיב כאלו אז בא לעולם נמצא של"ה לדם זה לקיחה לפיו וע"כ אין בזה איסורא לכו"ע. [ומה"ט נלע"ד במה שנסתפקו אחרונים אם מותר לבלוע רוק ביו"כ ולפי הנ"ל יש לצדד להיתר] ולפ"ז מותר להאכיל לחולה ביו"כ ע"י שפופרת הנ"ל כיון דליכא לקיחה לתוך פיו וה"ה בנ"ד דגבי ברכה ואכלת כתי' ואפי' לענין ברכה לפני' בעינן שיהי' אכילה כמ"ש רש"י ברכות (ל"ה:) גבי שמן, זית דפריך אוזוקו מזיק לי' פירש"י וגבי ברכה ואכלת כתי'. וכל דליכא לקיחה לפיו ל"ח אכילה

ובעיקר ד' אג"ט הנ"ל דברכה תלי' בהנאת מיעיו וראי' ממטעמת אי"צ ברכה. אינני כדאי לדון אתר א. דה"ק אך תורה היא והנני דן בדבריו בקרקע דהרי בריב"ש, הובא פמ"ג (סי' צ"ח) כ' דטועם ופולט בכל האיסורין רק דרבנן וה"ר ממטפחת אי"צ ברכה. הנה דברכה דומה בזה, לכל האיסורין. ואנן קיי"ל באיסורין כר' יוחנן דאזיל בתר הנאת גרונו הנה דמטעמת אפי' הנאת גרונו ל"ת וא"כ אין ראי' דברכה תלי בהנאת מעיו. אך לשון הרא"ש הוא

דאי"צ ברכה משום דאינו נהנה בתוך מיעיו ומזה נשמע כאג"ט. ולפ"ז יהי' פלוגתא בין רא"ש לריב"ש

אך גם לרא"ש י"ל דלעולם תלי בהנאת גרונו. אך כיון דילפי' ברכה לפני' מברכה לאתרי' כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כש"כ לא תקנו ברכה לפני' רק היכא דשייך ברכה לאחרי' דכל דתקון רבנן כעין דאו' ומטעמת, שטועם ופולט ל"ש לאחרי' לברך דדומה לנתעכל המזון במעיו דתו אינו מברך ע"כ גם לפניו אינו מברך ולא דמי לפחות מכזית דמברך לפני' אף שאין מברך לאחרי' שא"ה דחזי לאצטרופי כעי"ז מחלק בגיטין (כ'.) עיי"ש: סימן כט

נשאלתי במה שיש נוהגין לברך עם קטן אחר אכילת פת בורא נפשות אם שפיר דמי דלכאו' כיון דבו"נ אינו פוטר ברהמ"ז אפי' בדיעבד א"כ ברכה לבטלה היא. ולאחר העיון נראה דיש מקום להמנהג דהנה במג"א ריש (סי' ר"י) דאם אכל חצי זית מז' מינין וח"ז אחר מברך בו"נ וכ' המה"ש וז"ל כיון דאין שיעור ומצד הדין גם על ז' מינין הי' לו לברך בונ"ר אלא מצד חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת וכיון דאין לו כשיעור ואא"ל לברך ברכה המיוחדת לו עכ"פ לא גרע משאר אוכלין וכו' עיי"ש ומזה נלע"ד דמי שבירך בו"נ בדיעבד על ז' מינין או על פת אף דצריך לחזור ולברך דלא סגי לי' בברכה זו מ"מ גם ברכה זו ל"ח ברכה לבטלה [רק ברכה שאינה צריכה חשיב דהרי סו"ס יצטרך לחזור ולברך מעין שלש והרי הי' יכול לכלול ב' החיובים בב"א] וכן אם אינו בקי לברך ברכה מעין שלש או א ברהמ"ז יוכל לברך לכתחלה בו"נ דיש בכלל חיוב גדול. חיוב קטן. ולפ"ז המברך עם קטן בו"נ על פת ל"ח ברכה לבטלה ואפי' ברכה שא"צ ל"ח כיון דסו"ס לא יברך ברהמ"ז מותר לו לכתחלה לברך בורא נפשות

ובני מר אברהם דוד נ"י דחה די"ל דדוקא ת"ז מעין שלש אין עליו חשיבות של פת הבא בכסנין כיון דאין בו שיעור שלם ומ"מ לא גרע משאר מאכל שאינו פת ע"כ מצטרף עם ח"ז אחר לענין בו"נ משא"כ באכל שיעור שלם דיש עליו שלמות החשיבות של פת או של פת הבא בכסנין אפשר דבו"נ לאו מידי הוא עכ"ד ודברי טעם הם. וסמך לדבריו ממשנה שבת (קמ"ג.) דחושב פחות מכזית