ארץ צבי (פרומר) א צז

האשה כאלו נתנו בידה דמי והדבר צריך ביאור ונלע"ד ע"ד הנ"ל כיון דדעתה על מקום זה לענין נתינת הגט חשוב כאלו היתה במקום זה והגיע הגט לידה או לתוך חיקה או לא' משאר איברי' דכל איברי הגוף קונין מטעם יד כמ"ש תוס' כתובות (ל':)]

ולפ"ז יש חילוק גדול דיו"ט דישראל מקדשי לי' חשיב קדושת יו"ט חלק מגוף ישראל, וע"כ אוכ"נ של ישראל קודם לו להיו"ט דהסיבה קודם להמסובב, משא"כ קדושת תוס' שבת שהוא התפשטות מקדושת שבת לא מן האדם אין אוכ"נ של האדם דוחה אותו: סימן כז. להרב החו"ב ר' ברוך עפשטיין נ"י חתן הרה"ג אבד"ק דא דאמבראווא

אשר כ' כ"ת על דברי הלכות א"י דשחט ולא בירך שחיטתו פסולה, לפי המבואר בתוס' הרא"ש ברכות (ט"ו.) דהיכא דהברכה דאורייתא הוא מעכבת המצו', ועפ"ז חידש כבודו דאע"ג דברה"נ וברהמ"צ דרבנן מ"מ ברכות שחיטה דאורייתא וכו' רחוק לומר כן, ובעיקר דין ברה"נ שכתבו רוב פוסקים ככלם שהיא דרבנן [וגי' א' יש ברמב"ם דס' בירך ברכת המוציא צריך לחזור ולברך והכ"מ דחאה] הנה בעניי מצאתי בס' שעה"ק לרח"ו ז"ל שחשב בין מצוות דאורייתא ברכת הנהנין ובין מצוות מד"ס חשב ברכת המצות דוק ותשכח

ולענ"ד מבואר להדי' כן בזה"ק ר"פ עקב. גם בענין ברהמ"צ דמבואר ברכות (ט"ו.) שהוא דרבנן, הנה ברש"י חומש פ' תבא בשם ספרי ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשר והק' הרא"ם ז"ל דהא ברכהמ"צ דרבנן, וזה כביר אמרתי דהנה בבכורות (כ"ט.) הנוטל שכר לדון ולהעיד בטל וילפי' מדכתיב מה אני בחנם, ולכאורה ק' הא קרא בתורה כתיב ומנלן מצוה, וצ"ל דילפי' מצוה מתורה, וא"כ ק' לכאורה למה ברהמ"צ דרבנן נילף מברה"ת, וי"ל דאדרבא כיון דחזינן בהא דבכורות דמצוה ותורה א' היא וע"כ למדין זה מזה, א"כ במה שבירך על התורה בבוקר פוטר גם כל המצות של המעל"ע דכיון דתכלית הלימוד לבא לידי מעשה הכל א', ולפ"ז גם ברהמ"צ דאורייתא הוא, אך שנפטר בברכה"ת, ושפיר כ' בספרי ולא שכחתי מלברך על הפרשת מעשר, וגם דאם מפריש מעשר קודם ברה"ת צריך מה"ת לברך על הפרשת מעשר, או אם בפי' לא יכוון לפטור בברה"ת ואפשר דאז ברהמ"צ דאוריי' ומה דבש"ס ברכות (ט"ו.) דברהמ"צ דרבנן היינו כשבירך ברה"ת מה שצריך לברך עוד הפעם לפני כל מצו' זה דרבנן

אך קצ"ע דא"כ החרש שתורם דגם ברה"ת לא קיים משום שלא השמיע לאזניו שוב יהי' ברכתו על הפרשת תרומה דאורייתא, אך יל"פ בזה הגמ' שם וברכה דרבנן ולאו בברכה תלי' מלתא ולמ"ל הכפל וי"ל דלעולם ברהמ"צ דאורייתא, אך דברכה פרטית ע"ז דרבנן כנ"ל, וכיון דאינו כתוב מפורש רק שנלמד מברה"ת אינו מעכב ול"ד לברה"ת דמעכב משום דכתיב בגופה משא"כ בזה, וכעי"ז דעת רמב"ם במעשר בהמה משנה לחברתה דאינו פוסל דיעבד אף דבמעשר דגן מעכב, ומעשר בהמה ילפי' ממעשר דגן מ"מ כיון דאין כתיב בגופי', אינו מעכב, והלח"מ נתקשה בדברי הרמב"ם, אך בספר החינוך מצאתי כדברי בטעם דברים הרמב"ם, הן אמת דבכ"מ ילפי' דבר מחברו ודומה לו לגמרי אף לענין דיעבד צ"ל דאין לדמות דרשות חז"ל זל"ז, וה"נ דכוותה וע"כ מחייב ולאו בברכה תלי' מילתא

ולולא דמסתפינא נלע"ד בהא דכת' הרח"ו ז"ל דבה"נ דאורייתא נגד רה"פ, י"ל דבגמ' ילפי' לה מקו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ, אמנם בחינוך מצו' ת"ל כ' טעם דברה"ת לפני' מה"ת וברהמ"ז דוקא לאחרי' מה"ת, משום דהשכל יודע עתידות ע"כ בתורה שהיא הנאת השכל שייך לברך לפני' משא"כ מזון הנאת הגוף כבהמה נדמה ובהמה אין יודעת העתיד ל"ש לברך עד שיהנה עיי"ש וא"כ לכאור' יש פירכא על הקו"ח הנ"ל

אמנם הן אמת ידוע כי אכילה היא מג' דברים שאדם דומה לבהמה אמנם ברש"י פ' בחקותי ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה פי' הרבי רד"ב זצ"ל ממעזריטש דבהמה ראשה למטה לרמז שכלה נכנע תחת תאות הגוף והאדם ראשו למעלה לרמז שראשו שליט על הגוף הבהמי', וזה ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה שבשעה שיעסקו בהנאת גשמיות לא יהי' כבהמה להתענג רק לאכול להברות גופו לעבה"ב ולאכול בקדושה וכעי"ז בזה"ק שעת אכילה שעת קרבא ומי שעושה כן שפיר שייך קו"ח שבגמ' הנ"ל דגם אכילתו אינו כבהמה רק בדעת שלימה ואדרבא עיקר עבודתו אז, וכעי"ז כ' בס' ע"מ לרמ"ע ז"ל דברה"נ הוי ברהמ"צ מצד בכל דרכיך דעהו, אך הפוסקים כתבו לפי טבע רוב העולם שאוכלין כבהמה ל"ש הקו"ח ע"כ ברה"נ דרבנן אבל דברי רח"ו זצ"ל הם לקדושים אשר בארץ המה ואצלם שפיר הקו"ח טוב וברה"נ דאורייתא

עוי"ל באו"א דבברכות (כ"א.) ילפי' ברהמ"ז לפני' מברה"ת מקו"ח ודחי שאני תורה שכן חיי עולם, ובזה יש ליישב מה שהקשתי לעיל על בכורות (כ"ט.) דנילף מצוה מתורה לענין ברהמ"צ וי"ל דשאני תורה שכן חיי עולם כסוטה (כ"א.) דתורה אור שהוא לעולם ומצו' נר שהיא רק לפי שעה ואמר שם הטעם דעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה [וע' שבת (יוד.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה יש ג"כ לפ' כן דתפלה הוא רק מצוה והוא רק חיי שעה נגד תורה ורש"י ז"ל פי' באו"א] לפ"ז מי שמקיים בכל דרכיך דעהו ואוכל בקדושה לצורך עבה"ב דזה ג"כ אין עבירה מכבה אותה כאשר כתבתי בהגהות לס' שיורי קומץ המנחה (דף מ"ג.) מדה"ס זה שפיר ילפי' בקו"ח מבה"ת דע"ז ל"ש הפירכא שכן חיי עולם דגם אכילה כזו הוא חיי עולם

עוי"ל בקו"ח הנ"ל בברכות (ל"ה.) כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ, דאיכא למיפרך דכשהוא רעב יש חסרון מצד הרגש ההנאה ביותר, ומה שאדם נהנה מדברי רשות צריך מירוק ע"י חיבוט הקבר כדאי' בס' גלגולים שזה צער גדול מאד ר"ל, וצערו מרובה על הנאתו ודומה להא דאין מברכין על שמן זית דאזוקי מזיק לי' כברכות (ל"ה:) וע' זה"ק תרומה (קמ"א.) גופא אתמשך בהאי עלמא בתר האי קליפה תקיפה והנאה ועינוגין דילי' ותקונין דילי' הכי מסתאב בתר דנפקא נשמתא מיני' גופיהון דצדיקי' דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וכו' האי רוחא מסאבא לא יכיל לשלטאה עלי' דהא לא אתענגי מדילי' כלום, והואיל ולא נטלי מדילי' לית לי' רשותא עליהון כלל זכאה איהו מאן דלא אתהני מדילי' כלום, עיי"ש, וע' זה"ק פקודי (דף רס"ג סוף עמוד א') וא"כ מה בצע בהנאה כזו, ובשלמא כשהוא שבע דאז אינו מרגיש הנאה ואין אז רק תועלת הנמשך מאכילה שעי"ז יחי' ויוכל לעבוד הש"י וזה טוב, אבל לא עריבות ההנאה הנרגשת שבשעת אכילה, וע"כ הקו"ח הוא רק אסמכתא, אמנם הצדיקים הגדולים שאין אוכלים להנאת גופם רק ע"ד בכל דרכיך דעהו, וע"ד שאמר רבי קודם פטירתו שלא נהניתי באצבע קטנה שלי, ועליי' אתמר זכאה מאן דלא