ארץ צבי (פרומר) א צ

שלימה והוא כעין חצי שיעור **(ויש לבאר הדבר יותר לפמש"כ תר"י ברכות (י"ב.) דאפי' למ"ד מצאצ"כ מודה במצוות שבדיבור דצ"כ משום דאשכחן אמירה בלב עיי"ש והיינו משום דבדיבור חשיב הכוונה חלק מן הדיבור משום דאשכחן אמירה בלב, וא"כ ה"ה הא דכוונה מעכב בתפלה הוא מטעם רבינו יונה משום דבמצו' שבדיבור חשיב הכוונה חלק מעצם המצו' וא"כ דומה לחצ"ש מעצם המצו' ודו"ק:)** וא"כ לפ"מ שהעלו האחרונים דאם אין לו כזית מצה מ"מ יאכל חצי זית דכמו דחצי שיעור אסור מה"ת כמו כן חצי שיעור מצו' יש עלי' קצת מצו' וכן דעת אדומו"ר זצ"ל באבני נזר או"ח (סי' שפ"ג סק"ט) עיי"ש ע"כ אף דכוונה מעכבת בתפלה ובלא כוונה צריך לחזור ולהתפלל מ"מ מוטב להתפלל בלא כוונה משלא להתפלל כלל כמו בחצי שיעור דודאי השיעור מעכב ואם אכל חצי זית מצה ועבר שיעור כדי אכילת פרס בודאי צריך לחזור ולאכול כזית שלם מ"מ מוטב שיאכל חצי זית משלא יאכל כלל דגם חצ"ש קצת מצו' ה"נ בזה וא"ש מה שהמון עם מותר להם להתפלל אף שיודעין ברור שלא יכוונו בברכת אבות ואף דבימי הגמ' הי' הדין דמי שאינו יכול לכוון דעתו לא יתפלל היינו משום דרוב פעמים היו מכוונים ולדעת רמב"ם תפלה דאורייתא רק שאין לה זמן קבוע מה"ת ע"כ אין לדחוק את השעה להתפלל כשאינו יכול לכוון אבל היום דרוב פעמים אין מכוונין שפיר דמי להתפלל בלא כוונה משלא להתפלל כלל כנלע"ד ליישב מנהג ישראל

[לשורש דברי הסי' הזה נתעוררתי מאיזה מלים ששמעתי מפה קדוש כ"ק אדומו"ר בעל שם משמואל זצוקללה"ה בר"ה שנת תרע"ז בהיותו בלאדז ע"פ פנימית התורה, ובכחו זה הלכתי והרחבתי ע"פ נגלה]

והנה לעיל כתבתי מהתוס' פסחים (קט"ו.) דאף למ"ד מצ"כ מ"מ גם בלא כוונה מקיים מצו', ונלע"ד ראי' לזה ממשנה ר"ה (כ"ז:) הי' עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר אם כוון לבו יצא וק' הא מעיקרא שמע ומחמת זה נתעורר לכוון וא"כ מקצת תחלת תקיעה ל"ה בכוונה והוי כשמע סוף תקיעה בלא תחלה דלא יצא אפי' יש בהשאר שיעור תקיעה, ומצאתי באגוד"א ה' שופר שהק' כן ותי' דכיון שנתכוון תוכ"ד להתחלה תוכ"ד כד"ד עיי"ש, אך לשון התקו"ז שהבאתי לעיל ובג"ד כוונה דאיהו מחשבה בעי לאקדמה למצו', ולענין זה ל"מ תוכ"ד להקדים המאוחר כמבואר ברא"ש פ' שבועת הדיינין גבי טענו חטין ושעורין וקדם והודה לו בשעורים עיי"ש, אך להתוס' הנ"ל א"ש כיון דגם בלא כוונה שם מצו' עלה ע"כ לא דמי לשמע סוף תקיעה בלא תחלה דהתם לא השתמש בתחלת תקיעה כלל משא"כ כאן קיים מצו' גם בתחלת תקיעה ואחר שנתעורר להתכוון שמע כשיעור תקיעה וחשיב שפיר הקדמת כוונה למצו' דהיינו לשיעור תקיעה שאח"כ, ומ"מ ל"ח שמע סוף תקיעה בלא תחלה כיון דגם תחלת תקיעה מצו' הוא כנלע"ד נכון

דרך אגב אציע מה שנלע"ד הקלושה דהיום חיוב גמור להתפלל בצבור נוסף על החיוב שהי' בימי הגמ' והוא משום דכל הפוסקים כתבו דאין אנו בקיאים לכוון כהלכה וכ"פ השו"ע והרמ"א בכ"מ והנה בתענית (ח'.) דבצבור גם תפלה בלא כוונה מתקבלת משא"כ ביחיד עיי"ש וכ"כ בזוה"ק ויחי (רל"ד.) וכיון דמדינא דגמ' כוונה מעכבת רק שאין אנו יכולים לכוון וא"כ כל טצדקי אית לן למעבד שיהי' עולה במקום כוונה וכיון דתפלה בצבור גם בלא כוונה מתקבלת הנה דתפלה בצבור משלים חסרון הכוונה בשיעור מה, והנה לענין כוונה כ' הפוסקים שאין בידינו לכוון והוו כאנוסין אבל להתפלל בצבור דזה אפשר לנו לעשות א"כ הוא חיוב גמור עלינו נוסף על חיוב תפלה בצבור הנאמר בגמ', ומה"ט אין לנו ללמוד מהצדיקים והקדושים שמתפללין ביחיד דהם בודאי מכוונים כראוי כדאיתא בשו"ע (סי' צ"ח ס"א) דחסידים ואנשי מעשה מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למדריגת הנבואה עיי"ש ומשמע שהיו מתבודדים ומתפללין ביחידות למטרה זו כדי שיוכלו לכוון ביותר, אבל אנו שאין מכוונים כראוי חיוב גמור להתפלל בצבור כאמור

ויען הבאתי לעיל דברי התוס' פסחים (קט"ו.) דאף למ"ד מצ"כ מ"מ גם בלא כוונה שם מצו' עלי', ולכאו' ק' כיון דלדידי' בלא כוונה לא יצא מאין הרגלים לומר דשם מצו' עלי' ואיפוא מצינו כזה בדבר המעכב בדיעבד דמ"מ יהי' שם מצו' עלי' וע' בספרי שיח השדה (סי' ח') מש"כ בזה, ונלע"ד לבאר הדברים באר היטב ואקדים דהא דס"ל לרבא מצוות אי"צ כוונה והתוקע לשיר יצא לשיטתי' אזיל דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש משום אילו הוי ידע הוי מייאש הנה דדבר שאינו חסר רק המחשבה אמרי' אילו הוי ידע למשוי כמחשבה, וה"נ בכל עשיית מצו' לו ידע האדם גודל מעלת המצו' וגודל השכר על המצו' דיפה שעה א' של קורת רוח בעה"ב מכל חיי עה"ז וכל תענוגי עוה"ז הם כאין ואפס נגד עוה"ב בודאי הי' מכוון למצו' ולא לשיר שהי' גדול אצלו ערך המצו' הרבה יותר מתכלית זה שמענג עצמו בשיר אך שהחומר הוא מסך המבדיל ומונע לראות האור כי טוב ע"כ אמרי' אילו הוי ידע האמת לאמתו הי' מכוון למצו' וחשוב מכוון [ואף דלהלכה מצאצ"כ ומ"מ להלכה יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש י"ל דשאני יאוש דאילו הוי ידע מי המוצא ל"ה מייאש כמ"ש הש"ך (סי' שנ"ח)] ומ"ד מצ"כ ס"ל דל"ש כאן אילו הוי ידע דהרי הנשמה הורדה ממקור מחצבתה ממקום עליון בתוך גוף חמרי כדי שיהי' לה מסך מבדיל בינה לבין הקדושה ומ"מ תקיים מצות השי"ת וזה הי' עיקר תכלית המכוון בבריאת האדם ומה"ט ימות המשיח נקראים ימים אשר אין בהם חפץ, שאין בהם זכות וחובה משום דאז תמלא הארץ דעה את ד' ולא יהי' שוב מניעה והסתר ויראו עין בעין כי מתוק האור וטוב לעינים ויהי' אז כמו שהיתה הנשמה קודם רדתה לתוך הגוף ולא יהי' רבותא כלל בעבודתו כמו שאין רבותא בעבודת המלאך, וא"כ ל"ש לומר אילו הוי ידע דהיינו אילו ל"ה לו מסך מבדיל והי' יודע גודל מעלת המצו' הי' מכוון זה אא"ל דאם ל"ה לו שום הסתר ומסך מבדיל מצד גופו החמרי א"כ הוי כמו מלאך שאין בו זכות וחובה ועיקר תכלית בריאת האדם הי' שיהי' לו הסתרה מצד חומר גופו ולא ידע גודל מעלת המצו' כאשר הנשמה יודעת בהיותה במקור מחצבתה בטרם רדתה ומ"מ יעשה המצו' ואילו הוי ידע לא נתקיים תכלית המכוון מן המצו' שיעשנה אדם חמרי אשר רק עיני בשר לו ואינו רואה עין בעין גודל מתיקות ועריבות המצו' [ובודאי הצדיקים הגדולים שזיככו חמרם ורואין ומרגישים מתיקות ידידות טעם המצו' בודאי אצלם נתקיים ג"כ תכלית המכוון כיון שהם בעצמם בעבודתם פעלו זיכוך חומרם עד שהגיעו למדריגה זו ואדרבא זה עיקר תכלית בריאת האדם שיוסרו מעליו כל התשוקות החומריות ולא ישתוקק להם כלל ולא יצטרך ללחום עם היצה"ר עוד כמ"ש בס' שערי הקדושה ח"א שער ב' וג' עיי"ש ושישתוקק רק לטוב לעשות רצון קונו ית' כמו שמשתוקק לאיזה תאו' גשמיים אשר השקט לא יוכל עד ישיג תאוותו וכמ"ש טעמו וראו כי טוב