ארץ צבי (פרומר) א פח

ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא וכו' משמע להדי' דהא פירוש המלות אף שהוא חיוב גמור לכוון מ"מ לא חייבו בשבילה חזרה. ודבר זה מצד א' קולא גדולה אבל בגונע לנ"ד נצמח מזה חומרא. דלפ"ז י"ל דכלו מעכב דבשלמא אם הי' הרצון כונת המלות וכיון שמלות אלו נכפלו סגי במכוון במקום א' דסו"ס מכוון בכל המכוון אשר בברכה. אבל כיון דעיקר הרצון שידע לפני מי הוא עומד והחמירו בזה בברכת אבות אין נפ"מ אם דבר זה כפול או לא. סו"ס הצד השו' שבו שבכל מלה ומלה הוא עומד לפני ה' בברכה ראשונה ואם לא כיוון אפשר דצריך לחזור בשביל זה

ונלע"ד חבר לדברי החינוך מס' שבלי הלקט (סי' י"ז) שכ' דאם לפעמים אדם מתפלל בלא כונה יצא כמו בקרבן דסתמ' לשמה קאי. ולכאו' מה דמות יערוך התם כוונה לשמה כעין כוונת מצוה משא"כ בתפלה דצריך כוונה לכוון פי' המלות. ע"כ נראה דס"ל לשה"ל ג"כ כהחינוך דהכוונה בתפלה הוא ג"כ דרך כלל שמכוון להתפלל לפני ה'

אמנם אחר העיון נראה דאדרבא לדברי החינוך אפשר דסגי בכוונה בסוף הברכה לבד כעין דעת י"א דסגי לשמה בשעת גמר כתיבת השם. בשלמא לפי הפשוט דכוונה היינו פי' המלות ודאי כל מלה ומלה צריך לכוון בה דכל מלה יש לה פי' אחר ואין שייכות לפי' המלות דסוף ברכה עם ההתחלה, אבל להחינוך דהכוונה כלליית לדעת לפני מי הוא עומד אפשר דסגי בכוונה בסוף. ואם כנים הדברים יש להוסיף דסגי כשמכוון בתפלת הש"צ בברכה שלא כיוון בה. דתפלת הש"צ עם תפלת הצבור היא כתפלה א' כמ"ש באבני נזר או"ח (סי' תמ"ו סק"ג) לענין ברפת כהנים. ובעניי מצאתי כזה בזה"ק פ' חיי (קל"ב:) בגין דתרין צלותי נינהו חד מיושב וחד מעומד וכלהו חד. עכ"ל. א"כ סגי בדיעבד בכוונה בברכת הש"צ

ויש להוסיף, ואקדים מה שלענ"ד טעם על חזרת הש"ץ התפלה גם בזמנינו אף שאין לנו מי שאינו בקי והפוסקים כ' משום דבר שנאסר במנין אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה, וזהו דוחק, דלפ"ז כל תפלת הש"צ בזמנינו אין לו מקום בעצמותו רק מחמת שנאסר במנין. ואילו בכ"מ בפוסקים מבואר דעיקר תפלת צבור הוא בשעת תפלת הש"צ וכ"מ בזה"ק פנחס רכ"ט, ובאור החמה שם ומטעם זה י"א דאי"צ תקיעות על סדר ברכות רק בחזרת הש"צ. וכן העלה מרן זצ"ל באבנ"ז (סי' תמ"ד), עוד ראי' לזה מר"ה (ל"ב.) ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, ואילו ברכת שים שלום שירי', וצ"ל דבתפלת הש"ץ ברכת כהני' הוא חלק מברכת שים שלו' ובמג"א סי' תקפ"ה סק"י כ' להיפך, מ"מ חלקי אמרה נפשי [וכעי"ז שז מבואר ברמב"ם בסדר תפלות של כל השנה דבתפלת הש"צ ברכת אתה קדוש מתחיל מנקדישך עיי"ש וכן משמע בר"ה (ל"ב.) וכ"כ שם להדי' ברע"ב דקדושת השם שבמשנה הנ"ל הוא נקדישך ואלו אתה קדוש שיירי' וע"כ צ"ל דהיינו קדושת השם]. וכיון דתפלת הש"צ עיקר נקטה. [עוד קצת ראי' ממה דאמרי' במגן אבות לפניו נעבוד ביראה ופחד. ולכאו' ק' שידוע דברכה זו היא מעין שבע. ולא נזכר בכל ז' ברכות דש"ק שנעבוד לפניו ביראה ופחד. ונראה דכיון דהש"צ מסיים ברצה שאותך לבדך ביראה נעבוד חשיב זה עיקר נוסח התפלה כמו שהש"צ אומר ע"כ הקיצור ממנו הוא לפניו נעבוד ביראה ופחד. ואף דבלילה ליכא חזרת הש"צ מ"מ הש"צ אומר כנוסח תפלת הש"צ ועי' טאו"ח (סי' קכ"ד) עוד טעם על חזרת הש"צ וגם אני הקטן אענה חלקי, דבירושלמי פ"ז דברכות דכמו דהבוצע מוציא את השומעים בברכת המוציא כמו"כ השומע מוציא אותו בעניית אמן. הנה דגם המברך צריך אמן אך דאין לענות אמן אחר ברכת עצמו ע"כ השומע מוציאי, ועי' רא"ש סף מס' נזיר דאמן חשיב גמר הברכה, וא"כ בתפלת לחש דאין השומע עונה אמן חסר להמתפלל עניית אמן של כל ברכה ע"כ תקנו חז"ל שיחזור ש"צ התפלה בקו"ר והצבור עונים אמן ואז יוצא כ"א יד"ח בחיוב עניית אמן על כל ברכה שהתפלל הוא, וא"כ לפי הנ"ל דסגי כוונה בגמר הברכה ואמן חשיב הגמר של הברכה כדברי הרא"ש סוף נזיר אפשר דסגי בדיעבד בכוונה בברכת הש"צ כשיענה אמן עלי'

ונלע"ד דמי שלא התכוון באבות שבזמנינו אין מחזירין אותו. נכון לכוון בשעת תפלת הש"צ ובעניית אמן על ברכת אבות ומתקן פורתא מה שלא כיוון באבות, וזה מה שרצוני לבאר

ומתוך דברים הנ"ל יש ללמוד דמי שעומד במקום שאינו רשאי להפסיק ושומע ברכה שיש בו ס' אם מותר לענות אמן במקום שעומד או לא יש לו עצה לשמוע אמן מאחד מן העונים ויוצא יד"ח, ולולא דברי ירושלמי הנ"ל הי' מקום לפקפק בזה מתרי טעמי, א' די"ל דבעניית אמן ל"ש להוציא כיון דבלא"ה כל שומע הוי כעונה כדאי' סוכה (ל"ח:) ומ"מ חייב לענות אמן בעצמו הנה דחיוב זה צריך לקיים בפועל ממש בעצמו וא"כ ל"ש להוציא בזה, שנית דהעונה אמן הרי אינו מכוון להוציאו, אמנם מדברי ירושלמי הנ"ל מבואר להדי' דשייך להוציא גם בעניית אמן. גם מבואר בירושלמי דכל עונה אמן צריך להוציא את המברך ולב ב"ד מתנה שיחשב כמכוון להוציאו וי"ל דה"ה כל השומעים מן המברך דשומע כעונה חשיבי לענין זה כהמברך עצמו שיהי' נכללין בכוונת העונה שמכוון להוציא, וידעתי שבדבר זה יש לפקפק קצת, אמנם אפי' לא נימא הכי הרי קיי"ל בדרבנן מצאצ"כ כמ"ש המג"א (סי' ס')

איברא שבתיבת גמא פ' האזינו בשם צידה לדרך צדד לומר דאמן אחר ברכה דאורייתא הוא דאורייתא, גם בס' אוצר החיים להגה"ק מקמארנא ז"ל (דף כ"ט.) מדה"ס דאמן וב"ה וב"ש אפשר שהוא דאורייתא ויהי' נכלל בכלל מורא השם עיי"ש, ולפי"ז אפשר דאפי' אמן על ברכה דרבנן הוא דאורייתא, אמנם בנ"ד כיון דמסופק לו אם שרי לענות ומטעם זה אינו עונה א"כ מקיים בזה ג"כ מורא השם כמ"ש בס' שע"ת לרבינו יונה דעיקר יראה היא ליזהר מספיקות וכל שאינו עושה מחמת ס' איסור מקיים מצות את ה' אלקיך תירא

ואציע מענינא מקונטרסי דורש טוב לעמו מש"כ שם ללמוד זכות על רוב העולם שאין מכוונים בברכת אבות וז"ל שם, בשו"ע או"ח (סי' ק"א) דהמתפלל צריך לכוון לכל הפחות באבות ואם לא כוון באבות צריך לחזור ולהתפלל וכ' הרמ"א והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה דקרוב הדבר שגם פעם ב' לא יכוון, וכ"כ בשו"ע בכ"מ ובתוס' סו"פ הי' קורא דהיום אין אנו יכולים לכוון, אך ק' לפ"ז איך מתפללין פעם ראשון כיון דאין מכוונים וכוונה מעכבת, עוד ק' אם התחיל להתפלל ויודע בבירור שלא כוון באבות יצטרך לעקור רגליו כיון דכוונה באבות מעכבת וא"כ יהיו כל ברכותיו לבטלה, וע' שיח השדה (סי' ח') מש"כ בזה, גם תמו' מאד כחומץ לשינים וכעשן לעינים דרוב ישראל היום אין מקיימין ח"ו מצות תפלה ג"פ ביום כיון שאין מכוונים וכוונה מעכבת

ונלע"ד דהנה בתוס' ר"ה (ל"ד:) וברכות (ל"ג:) בשם בה"ג דמי ששכח יעלה ויבא ישמע כל השמו"ע מן הש"צ ויוצא יד"ח ואע"ג דלא קימ"ל כר"ג רק בר"ה ויוה"כ ואפי' ר"ג לא אמר אלא בעם שבשדות דאניסי וטרידי [ע' ב"ח או"ח סי' קכ"ד שהעתיק כן בקו' התוס'] היי"ד כשלא התפלל כלל אבל זה שהתפלל כבר רק ששכח יעלה ויבא דינו כעם שבשדות ואפי' בשאר ימות השנה נפטר בשמיעה מהש"צ וכן קימ"ל להלכה בשו"ע (סי' קכ"ד) עיי"ש לפ"ז נ"ל דכיון דכ"א מישראל מתפלל רק שאינו מכוון אף דכוונה מעכבת מ"מ לא גרע מהתפלל