ארץ צבי (פרומר) א פו

בתקיעות אלו, ואין עליהם שם מצו' כלל ל"ש בזה חיבוב מצו' כיון שהוא דבר מותר ופעולה בטילה.. אמנם עדיין ק' כיון דיוצא אח"כ על סדר ברכות מה מועילני תקיעות דעכשיו שיחשב חיבוב מצו', וראיתי בס' אבני נזר (סי' חמ"ח סק"ו) שפי' דכמו דאין עושין מצוות חבילות חבילות משום דמחזי כמשא ה"נ להיפך כשיש בידו לצי"ח דאורייתא ודרבנן יחד ומחלק התקיעות לשנים מיושב יוצא יד"ח דאורייתא ואח"כ על סדר ברכות חשיב בזה מחבב המצו' ודפח"ח אך ק' לי ע"ז דהב"י או"ח (סי' מ"ו) בשם הרא"ה דאין לצאת בק"ש שאומר בבוקר אצל אתה הוא כדי לומר ק"ש דאורייתא על סדר ברכות ואמאי ל"א התם ג"כ דהוי חיבוב מצו' כשמחלק הק"ש דאורייתא ודרבנן לשנים מעיקרא אומר בלי ברכותי' ויוצא יד"ח דאורייתא ואח"כ מקיים חיוב דרבנן לקרוא עם ברכותי', גם ק' קו' התוס' על רש"י דתקיעות וברכות מעכבות זא"ז א"כ לא נפיק כלל בתקיעות מיושב ומה חיבוב מצו' יש כיון דאין בהם מצו' כלל והוא פעולה בטילה, והנראה לבאר דברי האבני נזר דהא דתקיעות וברכות מעכבות זא"ז לרש"י הוא מטעם שכ' התוס' סוכה (ג'.) אם עשית כן לא קיימת מצות סוכה מימיך דאם חז"ל מתקנים איזה תקנה במצו' דאורייתא אם אינו עושה כתקון חז"ל אינו מקיים המצו' אפי' מדאורייתא וה"נ דחז"ל תקנו לתקוע על סדר ברכות אם אינו עושה כן אינו מקיים המצו' כלל, אמנם חז"ל תקנו מעיקרא בתנאי דהיי"ד בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר אינו תוקע על סדר ברכות כדאי' לקמן בגמ' ע"כ ביחיד אין הברכות מעכבות התקיעות רק בצבור ומצינו כעין זה דצבור חמור מיחיד במגלה (י"ט:) הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומסקינן דבציבור שנו וביחיד יוצא עיי"ש וקו"ח כאן דיש סברא גדולה לחלק דבשלמא בציבור בידו לקיים תקנת חז"ל ע"כ מעכב משא"כ ביחיד אין לתקיעות שייכות אל הברכות ע"כ אין מעכב ומיושב קו' התוס' מהא דהולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין די"ל דמיירי במקום שתוקעין שלא בחבר עיר וכן מתני' מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר מיירי בכה"ג משא"כ בחבר עיר מעכב

אמנם נראה דאף בחבר עיר דברכות מעכבות התקיעות היינו כשמבטל תקנתא דרבנן בשאט נפש קנסוהו רבנן [כמ"ש הפמ"ג בפ"כ ע"ד תוס' סוכה ג'. הנ"ל דהיי"ד במזיד] ויש כח בידם להפקיע מצו' שלו לגמרי [ובשבת י"ב: רי"ש אמר אני אקרא ולא אטה וכו' אמר כמה גדולים ד"ח שאמרו לא יקרא לאור הנר וכבר עמדו ע"ז מה גדלות ראה במאמר זה יותר על שאר דחז"ל שאמר כמה גדולים ד"ח, וי"ל דרי"ש הוי ס"ל כיון דתורה מגיני ומצלא אפי' בעידנא דלא עסיק בה כסוטה כ"א. וכש"כ בעידנא דעסיק כו' ע"כ לא האמין שבעת קריאה יבא להטות אמנם אח"כ כשנוכח שאפשר להכשל בזה הסביר לעצמו הענין דחז"ל בכחם להפקיע מצו' וכשאמרו לא יקרא לאור הנר הפקיעו שם תורה ממי שקורא לאור הנר וע"כ אין לה הסגולה דאגיני ומצלא וזה כמה גדולים דברי חכמים שבדבורם הפקיעו המצו' דת"ת ממי שקורא לאור הנר.] משא"כ כשתוקע מיושב מצד חיבוב מצוה ודעתו לקיים אחר כך תקנת חז"ל לתקוע על סדר ברכות בודאי מקיים עתה מצו' דאורייתא דאין מקום לקונסו בפרט דכאן מסתבר טובא לומר כן דיחיד יוצא אף בלי ברכותי' א"כ דל צבור מכאן יוצא כ"א בתורת יחיד וכעי"ז הק' הטו"א במגלה (י"ט) על מגלה הכתובה בין הכתובים דבצבור לא יצא רק ביחיד והק' דל צבור מכאן מ"מ יהי' יוצא בתורת יחיד עיי"ש מה שתי' וכאן ל"ש תירוצו אך במקום דבידם לקיים תקנת חז"ל ומ"מ מבטלין חיוב דרבנן י"ל דקנסו לבטל מהות מצו' לגמרי מן התקיעות דיש כח בידם לעשות כן למאן דפקר לעבור על דרבנן משא"כ כאן האנשים ההם שלמים הם אתנו ורצונם לקיים תקנת חז"ל בכל נפשם ומאודם רק מצד חיבוב מצו' מחלקים המצו' לשנים בודאי אין מקום לקונסם כלל וא"כ בשעת תקיעות מיושב יוצאין יד"ח תקיעות דאורייתא בתורת יחידין דדל צבור מכאן כ"א יוצא בתורת שלא בחבר עיר ואח"כ תוקעין מעומד על סדר ברכות בתורת חבר עיר דאז החיוב לתקוע דוקא על סדר ברכות ובזה מיושב הקו' מב"י או"ח (סי' מ"ו) דיותר מצו' שלא לכוון לצי"ח בק"ש שאומר בבוקר אצל אתה הוא כדי לומר ק"ש דאורייתא על סדר ברכות וכאן אמרינן להיפך דהוי חיבוב מצו' אם מחלק לשנים, דשאני התם בק"ש דבאמירת ק"ש בבוקר אינו מחדש מאומה דאח"כ הרי יקיים ג"כ מצו' דאורייתא בעצם אמירת הק"ש ויקיים ג"כ מצו' דרבנן לברך ברכותי' וא"כ יש בכלל מאחים מנה ומה בצע במה שיאמר עתה ק"ש גרידא משא"כ בתקיעות דאח"כ כשיתקע על סדר ברכות אין התקיעות בעצמותן מצו' רק בצירוף הברכות דבחבר עיר ברכות מעכבות את התקיעות ועתה שתוקעין מיושב בתורת יחידין עצם התקיעות מצו' וא"כ הוא לגמרי סוג מצו' חדשה שלא יקיימנה אח"כ דעתה מקיים מצו' דאורייתא בעצם התקיעות בתורת יחידין ואח"כ מצו' דרבנן בצירוף הברכות בתורת צבור וא"כ מה שעושה עתה אינו עושה אח"כ ומה שעושה אח"כ אינו מקיים עתה ע"כ שפיר יש חיבוב מצו' בזה במה שמחלק תקיעות דאורייתא ודרבנן לשנים והוא כפתור ופרח בס"ד

והנה הרא"ש ור"ן ובעל המאור העתיקו לשון רב האי גאון וז"ל אל תחשבו כי נפלה בימי ר' אבהו ס' בדב"ז שהרי משניות קדומות א' אומרת שלש יבבות וא' אומרת שלש שברים וקאמר אביי בהא פליגי וכך הי' הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל מהם עושין תרועה יבבות קלות ומהם עושין יבבות כבדים שהם שברים אלו ואלו יוצאין יד"ח וכו' והיו הדברים נראין כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה וכו' וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהי' כל ישראל עושין מעשה א' ולא יהי' ביניהם דבר שלהדיוטות נראה כחלוקה עכ"ל והרמב"ן במלחמות ד' תמה ע"ז דא"כ מה פריך אר' אבהו ודלמא גנוחי גנח וקמפסקי תרועה בין שברים לתקיעה כיון דלכו"ע יוצאין גם בתשר"ת עיי"ש והנה כל הראשונים ז"ל העתיקו דברי רב האי ז"ל הנ"ל וענדום עטרת לראשם נראה דהוי קשי' להו לומר דעד דאתי ר' אבהו לא קיימו מצות שופר כתקנה ח"ו ונלע"ד הקלושה והרטושה ליישב זה ע"פ סברת רב האי ז"ל ושלא יוקשה קו' הרמב"ן ז"ל דהנה בריטב"א כ' דדבר זה אם תרועה גנוחי גנח או ילולי יליל תליא במנהג דאם המנהג כי מיתרע בי' מילתא ליילל אז הדין דתרועה צריך להיות ילולי יליל ואם הדרך לגנוח אז צריך לעשות שברים עיי"ש ע"כ נלע"ד לענין סברת רה"ג ז"ל דזה תלי' בין כשתוקעין בחבר עיר ע"ס ברכות דאז חשובין כל הצבור כגוף א' כיון דהמצו' רק בתורת צבור דמצד יחיד ליכא מצו' על סדר ברכות וע"כ דהם מצטרפין להיות צבור וחשיבי כל הצבור כגוף א' כמבואר בתוס' נדה ז'. דאם אין חיוב חלה רק ע"י צירוף זה עצמו גורם צירוף עש"ה וה"נ בנ"ד היכא דתוקעין בחבר עיר על סדר ברכות דמתורת צבור קאתינן עלה ולולא זאת לא הי' שייך מצו' זו חשובי כלם כגוף א'. ובתוך ציבור נמצא הכל יש מי שדרכו כי מיתרע בי' מילתא גנוחי גנח ויש מי שדרכו ילולי יליל או גנח ויליל ואף דבאותו צבור אין נמצא כל מינים אלה מ"מ הצבור חשיב ככלל ישראל כמ"ש בס' שפע טל דף ה': דאין יתרון מעלה למעלה מעשרה הנה דבעשרה נמצא כח הכלל וכיון דחשיבי כגוף א' שפיר שייך סברת רה"ג דיוצאין כלם בין בגנוחי גנח בין בילולי יליל דכל שהוא