ארץ צבי (פרומר) א פ

להלילה, וכ"ז בחיוב אחר, אמנם לענין יעלה ויבא כיון דאין מקדשין החודש בלילה רק שע"י שנתקדש היום נתקדש גם הלילה למפרע וא"כ כל צורת קדושת הלילה של ר"ח היא רק בגדר אתכלילת ביממא דמפאת עצמו אין לו קדושה [ונלע"ד סמך על זה מקדושין (ל"ז:) מושב דכ' רחמנא גבי שבת ל"ל סד"א תיבעי קידוש ב"ד כי מועדות פירש"י ולא נהוג קידוש אלא ביהודה משמע דרש"י ז"ל בא לפרש דמכל מושבותיכם שמעי' דל"ב קידוש ב"ד דקידוש ב"ד אינו בכל מושבות אלא ביהודה, משמע דיו"ט דבעי קידוש ב"ד ל"ח שהוא בכל מושבותיכם ואף דנוהג בכ"מ מ"מ כיון דהקידוש הוא רק ביהודה שורש קדושת יו"ט הוא רק בא"י אלא שמתפשט גם לחו"ל, וידוע דהמקום והזמן א' ע"כ גם בזמן כן, כיון דאין מקדשין החודש רק ביום שורש קדושת ר"ח ביום אלא שנתפשט קדושתו גם להלילה] ע"כ גם לענין חיוב יעלה ויבא הבא מצד ר"ח אמרינן אתכלילת ביממא וע"כ אין מחזירין אותו, כנלע"ד בזה: סימן יט. לזאריק

אשר שאל בניעור כל הלילה ומסופק אם לומר ברה"ת וכו' המג"א (סי' תצ"ד) דעפ"י דין צריך לברך דספד"א לחומרא אך נכון לשמוע מאחר ואין לפניו איש אחר להוציאו גם נכון להמתין עד שיישן שינת קבע ויהי' עוד סניף לברך לדעת האומרים בשינה אף באמצע היום צריך לברך ברה"ת אם יאמר ק"ש בלא ברכה"ת או מי שנזהר שלא לברך שום ברכה קודם טבילה לקריו כתקנת עזרא וירא שבין כך יעבור זמן ק"ש אם מותר לקרות ק"ש עתה ואחר טבילה יברך ברכה"ת ע"כ שאלתו

כבר דנתי בענין זה בס' שיח השדה (סי' א') ושם לא ביררתי הדבר רק דרך הערה בעלמא לא בחוט של מתון ומסיק ע"כ אשנה פרק זה בס"ד, והנה יש כאן ב' ספקות א' מצד ברכת המצוות דאמור רבנן כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן הב' מצד ברכה"ת דק"ש נמי תורה היא ועיי' רא"ש רפ"ק דברכות בשם ר' עמרם גאון ז"ל דאנו שמתפללין ערבית מבע"י בביהכ"נ וסומכין על ק"ש שעל המטה צריך לברך על ק"ש שעהמ"ט אקב"ו לקרות את שמע, מזה נראה בעליל דגם ק"ש צריך ברכהמ"צ לעצמו אך שסמכו על הברכות שלפני ק"ש וע"כ כשקוראהו בלא ברכות שוב צריך לברך וכ"כ בחי' הרמב"ן לפ' אלו דברים דאהבה רבה ברהמ"צ לק"ש ע"ש וכ"כ בריטב"א ר"ה (י"ז:) ד"ה כדי לערבב דברכת ק"ש הם במקום ברכה על המצו', וכן מבואר להדיא בשבלי הלקט השלם (סי' רי"ח) סדר פסח בד"ה כנגד ארבעה בנים ונראה דאף למש"כ הב"י באו"ח (סוס"י נ"ט) בשם רשב"א ותר"י דברכות ק"ש לאו על ק"ש נתקנו אין זה היפך הראשונים הנ"ל דהן אמת דברכות ק"ש הם חיוב בפ"ע אפי' בלעדי ק"ש ולא נתקנו עיקרן דוקא על ק"ש וע"כ יכולין לברך ברכות ק"ש בלי ק"ש ג"כ מ"מ חז"ל סמכו עליהן משום ברכת ק"ש ג"כ והוא כעיש"כ הריטב"א ר"ה (י"ז:) דברכות תפילה הם במקום ברכות התקיעה והתם ידוע דהתפלה לאו על התקיעה נתקנה דהתקיעות אין מעכבות הברכות בר"ה (ל"ד:) מ"מ כיון שמקום התקיעות הם באמצע התפלה סמכו על התפלה במקום. ברכת תקיעה וה"נ כיון דמקום ק"ש הוא באמצע ברכות סמכו ע"ז משו ברהמ"צ

מ"מ מש"כ ר' עמרם גאון ז"ל דאם קורא בלא ברכותי' צריך לברך ברהמ"צ אקב"ו לקרות את שמע לא הובא בפוסקי' ולא נהוג עלמא כוותי' דהרי קורין בבוקר ק"ש קודם אתה הוא כדי לצאת כדאי' (בסי' מ"ו), וגם מי שקורא בערבית אחר צה"כ [כשהתפלל מבע"י] קורא בלא ברכותי' מזה נראה דדברי רע"מ גאון ז"ל אינם הלכה וכבר אמרו במקום שההלכה רופפת הלך אחר המנהג מ"מ בנ"ד אכתי יש ס' מצד ברה"ת שהיא דאורייתא כאמור

וביותר יש לדון לפימ"ש בתוס' הרא"ש ברכות (ט"ו.) דאם ברהמ"צ היא דאורייתא הי' מעכב המצו' וכאן ברכה"ת היא דאורייתא כמ"ש הרמב"ן ז"ל בספהמ"צ שוב מעכב המצו' [שו"ר בפמ"ג או"ח (סי' תרפ"ה) שכ"כ להדיא וכ"מ בט"ז שם עיין עליהם] וככה ראיתי בס' אוצר החיים להה"ק מקמארנא זצ"ל דף (כ"ח:) כ' דלרמב"ן דברה"ת מה"ת הוא מצו' א' עם הלימוד דהברכה והלימוד מעכבין זא"ז ע"ש, ואין יוצא יד"ח ק"ש בלא ברכה אך ע"ז י"ל דכיון שאינו מכוון למצוות ת"ת לא בעינן ברכה כדאי' באו"ח (סי' מ"ו ס"ט) לי"א מותר לומר פסוקי תחנונים קודם ברה"ת כיון שא"א רק דרך תחנונים וכו' וכ' הרמ"א דכן המנהג וכזה מבואר בס' האשכול הלכות שחיטה (ס"ס ו') שכ' ומיהו לכתחילה יכוון למצות שחיטה כי היכי דמצי לברוכי משמע דבלא כיונה לשחיטה ל"ש ברכה וכ"מ קצת במג"א (סי' קנ"ח סקי"ג) בנדה שנפלה למים וטבלה ל"ש ברכה אך מזה אין ראי' כ"כ ובמג"א (סי' שכ"ג סקי"ג) דאם רוצה לטבול כלי בשבת ימלאנה מים וכ' המג"א דלא יברך דאז אין מוכח שעושה לשם טבילה ומינה דאינו עושה לשם טבילה פטור מברכה דאל"כ איך מותר לו לטבול בלא ברכה וע"כ כדאמרן וכיון דבש"ק אסור לטבול בכוונה ממילא עיקר כוונתו לשאוב מים וחשיב הטבילה כמו שלא בכוונה ופטור מלברך וכזה מבואר ברמ"א ותה"ד (סי' רנ"ג) שמותר לשפחה נכרית להעמיד התבשיל על התנור בית החורף ואח"כ מסיקה את התנור משום דעיקר כוונת השפחה להסיק בית החורף הוי דבר שאינו מתכוין [ופס"ר באמירה לנכרי שרי] וכזה מבואר בריטב"א ע"ז (ל"ח.) ד"ה לשרורי מנא קמתכויין דאם עיקר כוונתו לד"א חשוב לגבי ד"א דשא"מ עשה"ט ועי' אבני נזר או"ח (סי' ר"נ) ה"נ כאן דלטבילה אסור לו לכוין ועיקר ההיתר משום דכוונתו לשאוב המים חשיב כאלו כוונתו לשאוב ולהטביל אינו מתכוון וע"כ פטור מברכה

ובהאי ענינא אמרתי בדברי הספרי הובא בפרש"י פ' תבא בוידוי מעשר ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשר, והק' הרא"מ דהא ברכת המצות דרבנן ואיך פירשו כן המקרא דלא שכחתי ונלע"ד דעיקר טעם חכמז"ל שתקנו לברך ברכת המצות על כל מצוה הוא מצד חיוב כוונת המצוה דאפי' למ"ד מצות א"צ כוונה לכתחלה מצו' לכוין כמו"ש הרבינו יונה ריש ברכות ובס' חרדים כ' שהיא דאורייתא מקרא דלעבדו בכל לבבכם ועיקר קרא דלא שכחתי לרמז על הכוונה שלא שכח מלכוון לשם מצוה אך בתר דתקנו חז"ל ברכה לתועלת זה כ' הלשון לא שכחתי מלברכך אבל עיקר המכוון שלא שכח מלכוון ושלא עשה המעשה בשלילת כוונתו והיסח דעתו שזה נרמז בשכחה, וסמוכין לדברינו בריטב"א פסחים (ז':) סוד"ה כל המצוות וז"ל וטעם שאמרו חז"ל לברך על המצוות עובר לעשייתן וכו' כי המצוות הם מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהוא עבודת הגוף עכ"ל, וקצת סמך לזה בהקדמה שתקי"ז (י"ג.) ובגין דא כוונה דאיהי מחשבה צריך לאקדומי למצו' [ולדברי הריטב"א יש ליתן טיב טעם בהא דציצית קודמת לתפלין דכתיב בציצית וזכרתם את כל מצות ד' חשיב זה עבודת הנפש וקודמת לתפלין שהיא עבודת הגוף]

ואם כנים דברינו יש בזה טעם לשבח להמבואר בפוסקים הנ"ל דבלא כוונה א"צ ברכה וק"ל: