ארץ צבי (פרומר) א עח

הקנה בהא דהי"ל בנים ומתו וז"ל א"ל רבי כלום חייב האדם רק לעשות המצוה וזה עשה המצו' ואם קוב"ה עשה רצונו ולקחם זה העני למה הפסיד שכר מצותיו וכי רוצה זה שימותו ותורף תירוצו משום שלא קידש עצמו בשעת תשמיש כראוי ע"כ מתו והוא גרם להם עיי"ש וא"כ זה דומה לכיבה במזיד דלכ"ע זקוק לה וע"כ ל"ד לכיסהו ונתגלה דהתם נתגלה מאליו משמע כתוס' יבמות (צ"ו:) החילוק בין קרעו לנקרע, ולפ"ז יצמח דכסהו וגלהו במזיד חייב לכסות אך בשמלה חדשה ובפלתי מבואר דאפי' גלהו בידים א"ח לכסות גם העירני ת"א דבירושלמי פ' הערל מבואר דאפי' משך ערלתו בידים אוכל בתרומה]

ונשוב לדברינו ונראה עוד מדברי המרדכי ראי' באדם עצמו העושה מצו' לפני זמן החיוב שקיים המצו' ושאני קידוש דברמב"ם פכ"ט מה"ש מבואר דמצות קידוש לכתחילה הוא סמוך לכניסת השבת לא בשבת עצמו [והיינו דמצו' שיקדש כל השבת ואפי' רגע ראשונה יהי' בכלל הקידוש ע"כ מצו' שיקדש קודם כניסת רגע ראשונה] וע"כ אין ראי' מזה למצו' אחרת עוד מבואר בגבורות ה' למהר"ל ז"ל פמ"ח לחלק בין קידוש לסעודה דסעודה ל"מ בתוס' שבת ודוקא בקידוש אמרינן רב צלי של שבת בע"ש וקדיש ותוכן כונתו משום דקידוש קאי על השבת והיינו כמו מקדיש בהמה או מקדש אשה שהאדם עומד מבחוץ מהדבר המוקדש כמו כן יכול לעמוד חוץ לשבת ולקדש את השבת דדרך קידוש כן הוא ואינו דומה למצו' אחרת דקשור עם הזמן וא"א לקיים לפני הזמן והגע עצמך אם יאכל מצה בער"פ ביום לפטור את הלילה היעלה על הדעת שיוצא יד"ח משום דזמן ממילא קאתי' וכן אם יתקע שופר רגע לפני עה"ש פשוט שאינו יי"ח [ואף שאי"צ ראי' כ"מ להדי' ר"ה (כ"ז:) גם במגילה (כ:') וכלן שעשה משעלה עה"ש כשר דמשמע הא רגע לפני' לא יצא והוא פשוט כביעתא בכותחא] ונימא נמי כיון דזמן ממילא קאתי' יוצא וע"כ דבשום מצו' ל"א כן, ועי' צל"ח ברכות (י"א:) שנסתפק לר"ת דברה"ת פוטר כל הלילה אם קודם עה"ש בירך ברה"ת אם פוטר כל היום כיון שבירך בזמן פטור הנה דל"א זמן ממילא קאתי, ואפי' נימא התם דיוצא היינו משום דגברא בר חיובא אלא דכבר יצא והרי קיי"ל בר"ה (כ"ט.) בברכת המצו' אע"פ שיצא מוציא, אבל מי שאמח"ב כלל עכשיו אינו יוצא

ושמענו בשם הגה"ק החי' רי"מ זצ"ל שהק' בקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה איך מותר לספור הלאה הא ל"ח תמימות ומה שספר בקטנותו ל"מ דקטן פטור מה"ת אח"כ ראיתי כמה אחרונים מדברים מזה הנה מדברי כולן נשמע דקטן ל"ח ב"ח אפי' לגבי לפטור עצמו על זמן גדלות [ואני ישבתי קו' זו ע"פ הש"ס סנהדרין (ס"ח:) בן סו"מ קטן פטור שלא בא לכלל מצו' ובגמ' קטן מנלן דפטור וכו' היכא אשכחן דיענש הכא דהכא איצטריך קראי למיפטרי' אנן הכי קאמרינן אטו בן סו"מ על חטאו נהרג ע"ש סופו נהרג וכיון דע"ש סופו נהרג אפי' קטן נמי והנה בסנהדרין (ס"ג.) אזהרה לבן סו"מ משום שנאמר לא תאכלו על הדם, הנה דבן סו"מ צריך אזהרה, וא"כ צ"ל דאע"ג דקטן לאו בר אזהרה הוא מ"מ זה דע"ש סופו נהרג שייך אזהרה גם בקטן, וי"ל דה"ה במצו' אע"ג דקטן לאו בר מצות הוא מ"מ היכא דנוגע החיוב לגדלות חייב ע"ש סופו וקטן שיוגדל בתוך ימי הספירה אם לא יספור בקטנות יהי' גרעון גם בגדלות שלא יהי' תמימות ע"כ מחוייב גם בקטנות לספור ע"ש סופו]: סימן יח לתלמידי החו"ב מו"ה חיים יצחק זיידנר נ"י

א) אשר הקשית במי שנעשה באמצע היום אונן ב"מ ואח"כ נקבר המת יהי' צריך ברה"ת עוד הפעם כיון דבנתיים הי' פטור מת"ת י"ל לפמש"כ הב"י (בסי' מ"ז) דאפי' הוא בבה"כ ובביה"מ ל"ח הפסק לענין ברה"ת כיון דגם בבה"כ יש דינים שצריך ליזהר כמה יגלה וכמה יכסה וכו' וכיון שצריך להתנהג שם ע"פ תורה חשיב זה ג"כ תורה וה"נ י"ל בנ"ד דגם אונן יש לו דינים השייכים אליו דאסור לו לאכול אלא בבית חברו או לעשות מחיצה ואינו מיסב יאוכל ואינו אוכל בשר ולא שותה יין וכו' כדאי' (סי' שמ"א) יכוון דצריך להתנהג ע"פ תורה חשיב זה ג"כ כתורה ול"ח הפסק

ומה שהק' בעתים חלים עתים שוטה שנעשה שוטה באמצע היום ואח"כ נתפקח יהי' צריך לברך ברה"ת הנה זה מילתא דלא שכיחא ול"ש קו' בזה. אולי כן ראוי להיות הדין באמת דצריך לחזור ולברך. בכ"ז יש לדון ולומר דפטור בהקדם דברי הפני משה על ירושלמי ר"פ מי שאחזו דר"י מדמי שוטה לישן ע"ש ד"ה לא נדחית ולפ"ז צ"ל דעיקר פטור שוטה מחמת שנפסק החיבור בין גופו לשכלו שהוא ענף מנשמתו פטור ממצות. וכשחוזר ונתפקח היינו שחזר ונתחבר הגוף עם השכל חייב שוב במצות. וזה ל"ח הפסק דהגוף והשכל ביחד לעולם חייבים במצוות אלא שלשעתו נפסק החיבור ואח"כ חזר לקדמותו וזה ל"ח פנים חדשות וזכר לדבר דבכלים ר"פ י"ט דמפרק את המטה אינו מטמא בשעה שהיא מפורקת ומ"מ כשיחזור ויחברנה מטמא ומש"ה צריך טבילה. ואע"ג דבכלי עץ לא גזרו חזרת טומאה ישינה כדאי' ר"פ דכלים ושבת (ט"ז.) וצ"ל דדוקא בשבירת הכלי פקע הטומאה מה"ת ואף כשחזר ועשה הכלי פנים חדשות בא לכאן אבל אם רק נתפרדו החלקים אף שבשעתה אימק"ט מ"מ אח"כ כשנתחבר חוזר לטומאה ישינה מה"ת דהיינו הך ול"ח פ"ח. ולבאר הדברים יותר נראה לפ"מ דאי' בכורות כ"ג. דאם טומאה כמאן דאיתא דמי חוזר וניער אי טומאה כמאן דליתא דמי אין חוזר וניער [וענין טומאה כמאן דאיתא נראה דהטומאה אף שאינה בפועל מ"מ הוא בכח בנמצא וכעין שיש בגשמית שטמון בקרקע כח כל הפירות ותבואה שהרי אם זורעין מצמיח מ"מ אינו עדיין רק בכח ונקרא אצל חכמי המחקר חומר היולי] לפ"ז נראה דבנשבר הכלי טומאה כמאן דליתא דמי ע"כ אי"ח לטומאה ישנה כמו דל"א חו"נ ובנתפרקה טומאה כמאן דאיתא דמי רק שאינה בפועל עתה ודומה לטומאה שנתבטלה למ"ד טומאה כמאן דאי' דחו"נ הכ"נ חוזר לטומאה ישנה וה"נ בהתפרד השכל מן הגוף אף דבשעתו פטור ממצות מ"מ כשחוזר ומתפקח חוזר לחיובו הישן ול"ח פ"ח ול"ה הפסק. וכמו דהתם חשיב גם בשעת פירוק שלא נסתלקה הטומאה מכל וכל [דא"כ ל"ה אפשר שיחזור לטומאה ישינה מה"ת] רק שנתפרדו החלקים ובשניהם יחד גם עתה נמצא הטומאה. ה"נ בעת שטותו ל"ח שנסתלק החיוב מכל וכל. ובשניהם יחד נמצא החיוב אך דפטור בפועל מחמת שהם נפרדים

אשר הק' באו"ח (סי' מ"ז) דכותב ד"ת צריך לברך. דהרי אין הכתיבה חלק מן המצוה. הנה ברפ"ב דברכות דלדבר בם בד"ת כתיב וכ"פ הרב ז"ל בה' ת"ת דעיקר מצו' ת"ת בדיבור אך בכותב דכתיבה כדיבור מקיים לדבר בם וא"כ היא חלק גדול מן המצוה. ואדרבא עיקר