ארץ צבי (פרומר) א עז

סימן יז. ב"ה. אור ליום ה' וארא תפר"ח לפ"ק. להרה"ג חו"ב וכו' מהו' שמשון זאב בירענשטאק שיחי' דומו"צ ביענדזיעב

יקרתו הגיעני אשר העיר כ"ת בהשאלה שנשאלתי בקטן שהגדיל יצטרך לברך ברה"ת בלילה שנעשה בר מצו' כי הברה"ת שבירך בבקר בעודו קטן לא פטר את הלילה שאחרי' דאין דרבנן פוטר דאורייתא וכ"ת אומר דכיון שהוא עצמו המברך לא איכפת לן, ומאז אמרתי שמפורש להיפך במג"א (סי' רס"ז) דאם קידש בתוס' שבת דרבנן א"י לפטור הלילה שלאחרי' דאין דרבנן פוטר דאו', ועתה הגיעני מכתבו שרוצה לחזק דבריו דכיון דחזי' דדעת רבינו טובי' שבמרדכי כ"ה מסתמא הלכה כן וכ"מ במג"א (סי' ער"א) וגם בח"א ה' שבת (כלל ו') תי' כן קושית המג"א וה"ר (מסימן תרמ"א) דאף שמברך שהחיינו קודם החג פוטר החג וכו' עכ"ד והנה לדעת רבינו טובי' שבמרדכי לכאו' כן הוא דקטן יוכל לפטור עצמו לכשיגדיל, אמנם לכאו' קשה ע"ז מר"ה (כ"ח.) דעתים חלים עתים שוטה אם אכל מצה כשהוא שוטה א"י לפטור הזמן שנעשה חלים, הנה דאפי' באדם עצמו שעשה מצו' בזמן פטור, א"י לפטור זמן חיוב. וצ"ל דשאני שוטה שאינו עומד להיות חלים והוי דשלבל"ע משא"כ קטן דסופו ליגדל וזמנו ממילא קאתי' ל"ח דשלבל"ע וכעין שכתב המשל"מ פ"ה מה' אישות ותלי לה בפלוגתא דרש"י ותוס' יבמות (ל"ד.) בקטן המקדש אשה לאחר שיגדיל אם חשיב דשלבל"ע אי לא משום דזמנא ממילא קאתיא, וזה כביר ראיתי קו' בספר יד דוד להגאון מקארלין ז"ל דגדלות לאו בשנים לבד תלי' דהרי בעיא שיביא סימנים וזה ודאי חשיב דבשלבל"ע כמו בפירות דקל דאע"ג דעבידי דאתי חשיב דבשלבל"ע לדידן משום דחסר מעשה וה"נ כן, ולענ"ד לא קשה דהרי אם יעשה בן ל"ו שנים ולא הביא סימנין הוא ג"כ גדול כדאי' בח"מ (בסי' ל"ה) ובכ"מ וא"כ שפיר שייך זמן ממילא קאתי' דאפי' לא יתחדש אצלו שום שינוי מעשה סופו להיות גדול, מ"מ יש לפקפק קצת דסו"ס הביא סימנין בשנת י"ד נמצא דלענין זמן זה די"ד הו' חסר מעשה ואיך יחולו קידושין בי"ד כיון דגדלות זמן זה אין יכול להיות בלי שינוי מעשה וצ"ל דבההוא סברא פליגי רש"י ותוס', ולדעת רש"י כיון דסו"ס יגדל אפי' בלא שינוי כלל וסו"ס יחולו קידושין ע"כ לא חשיב לגבי קידושין אלו דשלבל"ע ואפי' הגדיל קודם לכן ע"י סימנים חיילי קידושין, וממוצא דבר יש לפקפק בנ"ד וי"ל דגם לרש"י חשיב בנ"ד דשלבל"ע דבשלמא התם אפי' אם נימא דלא חיילי קידושין בי"ד מ"מ סוף אותו קידושין לחול בשנת ל"ו ממילא לא חשיב דשלבל"ע וחיילי גם קודם לכן משא"כ בנ"ד בקטן שמברך בבקר ברה"ת לפטור הלילה שלאחרי' דלענין זה לא שייך לומר זמן ממילא קאתי' דצריך להביא סימנין כנ"ל מה תאמר סוף כל סוף יגדיל בשנת ל"ו זה אינו דאם לא יגדיל היום בלילה לא יועיל הברה"ת שלו של עכשיו כלל מדאו' דבשנת ל"ו בלא"ה יצטרך לברך עוד הפעם דבכל יום הרי צריך לברך מחדש ולפ"ז אין ראי' מרבינו טובי' מוינא שבמרדכי לנ"ד דשאני התם במי שמקדש בתוס' שבת שפיר ל"ח דשלבל"ע דזמן ממילא קאתי' והדבר ברור שאותו קידוש יפטור אח"כ ואי"צ שינוי מעשה משא"כ בקטן דחסר הבאת סימנים ול"ש זמן ממילא קאתי', וא"ל דכיון דקטן אתי לכלל חיוב אף דלגבי מעשה ל"ש זמן ממילא קאתיא מ"מ חשיב' ב"ח ופוטר ז"א דא"ת כן א"כ למה אין קטן פוטר גדול בברכות (כ':) ונימא נמי כיון דאתי לכלל חיוב יפטור גדול, וכן בירושלמי מגילה דאין בן כרך פוטר בן עיר דחשיב אמחב"ד ונימא נמי כיון דאתי לכלל חיוב יחשב מחויב בדבר וע"כ דלא חשיב מחב"ד משום זה, וכן א"ל דבאדם עצמו הפוטר א"ע ל"צ מחב"ד ז"א דהרי מפורש בר"ה (כ"ח.) דעתים שוטה אי"פ זמן חיוב שלו וכן בר"ה (כ"ט.) דח"ע וחב"ח אפי' עצמו אינו פוטר הנה אפי' באדם עצמו בעי' מחב"ד, וכבר דיבר מזה בטו"א [וקצת י"ל לפמ"ש רש"י מכות (כ"ב:) דחולין וקדשים חשיב כב' גופים ובגטין (ל"ט:) דעבד ל"ח עם קדוש וח"ע וחב"ח הוי כמו חולין וקדשים וחשיב כב' גופים אבל זה דרך פלפול אבל לא להלכה] ומה דק' ע"ז לכאו' מיבמות (ס"ב.) דהי' לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר מקיים פו"ר וכבר הקשה זה בטו"א ובס' מנ"ח עיי"ש מה שתירצו, וגם אני אענה חלקי לפי המבואר בתוס' קידושין (ט"ז:) בד"ה מה לסימנים לחלק בין עבד לבן דעבד אינו שלו מפאת עכשיו רק מפאת הזמן שקנהו משא"כ בן אינו בנו מפאת זמן ההולדה רק בכל רגע ורגע הוא בנו מפאת עכשיו שהוא חלק מגופו עצם מעצמו ובשר מבשרו עש"ה, ובאב"נ יו"ד (סי' קמ"ה ס"ק ג') דהיכא דעבירה בגופו גם כשהוא בלא מעשה אסור משא"כ כשהעבירה אינה בגופו עיי"ש וי"ל דה"ה לענין מצו' (כמ"ש רש"י והר"ן ר"ה (כ"ח.) דמצו' דומה לעבירה לענין מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה] היכא דהמצו' מתקיימת בגופו לא בעי' מעשה ע"כ בפו"ר דהמצו' מתקיימת בבנו שהוא כל רגע כרעי' דאבו' וכגופו נחשב שפיר מקיים המצו' מפאת עכשיו בשעה שכבר הוא ישראל ול"ח שפטר עצמו בזמן פטור דאין קיום המצו' בשעת ההולדה לבד רק בכל יום תמיד ובזה יתיישב הא דהי' לו בנים ומתו לא קיים פו"ר ולכאו' ק' מ"ש מכסהו הוא עצמו וחזר ונתגלה דפטור מלכסות הנה דכל שקיים המצו' פ"א כהוגן אף שנת בטל אח"כ פטור ולהנ"ל א"ש דלענין כסוי כל קיום המצו' הוא רק בשעת מעשיו לבד ואפי' כשלא נתגלה כיון דאין המצו' מתקיימת בגופו רק בדבר שחוץ לגופו וע"כ א"א שיהי' אחריותו עליו על מה שנעשה אח"כ משא"כ בפו"ר מקיים לעשות במעשה דכיון שהמצו' מתקיימת בהוית הבן חשיב שהמצו' מתקיימת בגופו וכיון שמקיים המצו' בכל רגע מחדש ע"כ אם נתבטלה המצו' צריך לחזור ולעשות' אך עדיין קשה לדעת מהר"ח או"ז דמצות מילה נמשכת כל ימי חייו ולמה קיי"ל משוך אוכל בתרומה חייב למול עצמו מחדש והתם המצו' מתקיימת בגופו ויחשב כהי' לו בנים ומתו, אמנם באמת לק"מ ואדרבא משום דמשוך אוכל בתרומה מזה עצמו יש תירוץ לקושייתן דמזה נראה דגם עתה לא ערל א"כ לא נתבטלה המצו' כלל וצ"ל דלא חשיב ערל רק כשעור ערלה מכסה עטרה וכיון שקיים פ"א מצות מילה גם עור הפריעה שהוסר ממקומו ונמשך למטה כדינו סר ממנו שם עור ערלה וחשיב כשאר בשר ולא כערלה וכשחוזר ומושכו חשיב כאלו מכסה העטרה בדיקולא בעלמא

[ומריש רציתי לומר דהא דמשוך אוכל בתרומה היינו דוקא שנמשכה ערלתו מעצמו כמשמעות רש"י יבמות (ע"ב.) ד"ה משוך שנמשכה ערלתו עיי"ש אבל במשוך בידים חשיב ערל ואין אוכל בתרומה ומצאתי און לי דאל"כ ק"ט בהאי דשבועות (י"ג.) דמושך ערלתו חשיב מיפר ברית ובפ"ג דאבות דהמושך ערלתו אין לו חלק לעוה"ב לפי פירוש השני של ברטנורא ובסנהדרין (מ"ד:) עכן מושך בערלתו הי' וכהנה יק' לכאו' מה הרעש בזה כיון דמשוך אוכל בתרומה הנה דעדיין חשוב מהול וא"כ מאי קעביד, ולהנ"ל א"ש דדוקא משוך מעצמו חשיב מהול, וכעי"ז מבואר ברשב"א הובא בר"ן בסוגיא דכבתה דאף דכאז"ל ה"ד בנכבה מעצמה אבל כיבה במזיד זקוק לה ובזה הוי א"ש הא דהי' לו בנים ומתו כי מצאתי בס' הק'