ארץ צבי (פרומר) א עו

מילה ומקיים המצוה עי"ש דלפי"ז י"ל דה"ה כל מצות האב על הבן גם הבן עצמו מצו' ומקיים מצוה וא"כ אפשר דקטן מקיים מצוה דאורייתא בת"ת כיון דמצוה על אביו ללמדו, והבאתי ראי' לזה דבש"ס פ' כל כתבי דהעולם עומד על הבל פיהם של תנוקות של בית רבן. ולכאורה יפלא כיון דקטן אינו מצווה ואינו מקיים כלל מצוה מה"ת ואיך יהי' כחו יפה כ"כ שהעולם יהי' עומד ע"ז, ומצאתי אח"כ בשו"ת מהר"ם שי"ק שהקשה כן, ולהנ"ל א"ש

ולפי"ז לפמש"כ בתוס' רא"ש ברכות (ט"ו.) דברכה דאורייתא מעכבת המצוה א"כ כמו דקטן מצוי' על ת"ת דאורייתא כן מצווה בבכה"ת דאורייתא כי בה"ת מעכבת המצו'

אך חידוש גדול לומר כן דקטן עצמו מצווה במילה ובת"ת חיוב דאורייתא, ובני הנ"ל שיחי' הקשה דהרי חזינן דקטן שלא נימול אף שהגדיל והוא קטן חריף אינו חייב למול את עצמו עד שנעשה בן י"ג שנים, וצ"ל דאף לדברי האבנ"ז אין הקטן מחויב בזה בעצמו רק בעת שאביו מצוו' למולו, והאב פועל יוצא על הבן אז גם הבן חשיב מצווה לקבל פעולת המילה מן האב אבל לא שיהי' בעצמו מצווה בלעדי האב, וא"כ אפי' ניהוב דקטן מקיים מ"ע דאורייתא בת"ת היינו בעת שאב לומד אותו או מלמד בשליחות האב וכמ"כ כשאב נותן שכר למלמד דחשיב האב כרבו כמ"ש הרמ"א יו"ד (סי' רמ"ב סעיף ל"ד) בשם ס' חסידים אבל קטן הלומד בעצמו בלא אב ובלא רב שהוא שליח האב אינו בכלל זה, אך י"ל דאב הזן ומפרנס את בניו הגדולים מבני שש כדי שיעסקו בתורה ושילכו הבנות בדרך ישרה הרי זה בכלל צדקה כדאיתא ביו"ד (סי' רנ"א ס"ג) וש"ך שם סק"ד נמצא כל בן יתר על שש הסמוך על שלחן אביו מסתמא כוונת האב כדי שילמוד תורה וילך בדרך ישרה ובזה ודאי סתמא לשמה קאי] ולולא זאת הי' נותנו לבעל מלאכה שירויח פרנסתו לעצמו וגם לאביו כידוע ובזה עצמו שהוא זנו ומפרנסו חשיב האב שהוא מעשה את הבן לת"ת וחשיב הבן שלומד ע"פ פעולת האב עליו בפרט למש"כ האו"ז דאין חיוב על האב למול בעצמו רק שישתדל שיהי' הבן נמול [וכעי"ז מצאתי לענין וכתב דכ' בגט כ' הנמוק"י סוף בב"ת דאי"צ לכתוב בעצמו רק שיהי' הבעל מכתיבו] וה"ה במצות ושננתם סגי בזה נמצא מה שהאב מספיק לבניו מזונותיו וכל צרכיו כדי שיוכל לעסוק בתורה מקיים בזה ושננתם לבניך [בפרט דמצינו גם במי שמחזיק איש זר שאינו בנו יש לו חלק בתורתו כמו יששכר וזבולון ובמדרש נשא קורא לזבולון גדול המעשה יותר מן העושה עי"ש כש"כ במי שעושה כן לבנו דחשיב מעשה אותו לת"ת] ממילא כל מה שהבן לומד בבית אביו הוא השלמת מצות ושננתם לבניך של אביו ממילא מקיים בזה מ"ע דאורייתא

ויש לי קצת הערה על דברי אבנ"ז הנ"ל מתוס' פ"ק דר"ה (דף ו':) ד"ה אשה בעלה משמחה דמפרש ר"ת דהחיוב על בעלה ולא עלי' הנה דאע"ג דמצוה על הבעל להיות פועל יוצא על האשה במצות שמחה, מ"מ אין המצוה עלי' וא"כ ה"ה במצות האב על הבן ואכמ"ל יותר עיי' לקמן (סי' רמ"ז) עוד בענין זה

ב) אשר הקשה אהא דר"ה (כ"ח.) דאם אכל בעת שטותו אינו יוצא וצריך לאכול אח"כ כשנתפקח דמ"ש מהא דירושלמי פ"ב דמגילה דגר שנתגייר משהאיר המזרח פטור ממגילה הנה דגם בגברא אמרי' דיחוי וכש"כ בנראה ונדחה עכ"ד המעיין בירושלמי מגילה שם יראה לעינים דשאני מגילה דתלי במקום אם הוא פרוז או מו"ח [ומה"ט כ' בירושלמי שם בן כרך שעקר דירתו בליל י"ד נפטר מכאן ומכאן ולא מצינו כזה במצוה אחרת] ולירושלמי דזה תלי בהאיר השחר כמ"ש שם לפני זה דאם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר ע"ש וע"ז קאמר מעתה גר שנתגייר משהאיר המזרח כבר נפטר והיינו דאין עליו תורת פרוז בן יומו ולא תורת מוקף בן יומו כייון דלא הי' בעיר זה בתחלת האיר המזרח עי"ש בירושלמי בסוגי' דבן עיר שהלך לכרך ותראה שהוא דבר הלמד מענינו דוק ותשכח, משא"כ בשאר מצר שהוא חובת גברא וחיוב זה חל בכל רגע ואי"צ האיר המזרח וז"ב

ג) אשר הקשה בתמורה (ה'.) למ"ל קרא דאין תורמין מן הרע על היפה תיפ"ל מואנוהו, נראה דואנוהו אין בו איסור רק מצו' והעובר ע"ז ל"ח עבריין כי אין לדב"ז קצבה וגבול כי יש לעשות יותר מהודר ויותר מהודר ע"כ אין דב"ז איסור, משא"כ בתורם מן הרעה על היפה העובר ע"ז נקרא עבריין כיון דיש ע"ז פסוק בפרט

ותו דבב"ק (ט'.) דהידור מצוה עד שליש אפי' באתרוג דכתיב בי' הדר וא"כ משכח"ל דע"י שיתרום מן היפה יעלה לו הפסד יותר משליש לעומת שווי' הרע וא"כ מצד ואנוהו יהי' פטור וח"א העיר לפמש"כ ברכ"י דכמו דבלאו שבכללות קיל מלאו בעלמא כן עשה שבכללות קיל מעשה פרטית וע"כ ל"ח כל לאו ניתל"ע לתשובה משום דתשובה עשה שבכללות וע"כ אצטרך קרא פרטות לתורם מרעה על היפה לבד ואנוהו הכולל עכ"ד ולדברנו י"ל טעם דואנוהו אינו מעכב והדר באתרוג מעכב כתוס' ר"פ לולב הגזול משום דהדר הוא עשה פרטית ואנוהו עשה שבכללות, ובח"ס גיטין (דף כ.') חודש דלגבי שם ואנוהו מעכב דכתיב זה "קלי" ואנוהו קאי בפרט על השם הק' ע"ש ולהנ"ל יש סמוכין לזה

ד) אשר נסתפק לדעת תוס' פסחים (ג'.) דמי שאין לו קרקע פטור מפסח אם הפקיר קרקע שלו אחר חצות אם פטור, וה"ר מחולין (ק"א.) המקדיש חי' ואח"כ שחטה פטור מלכסות, שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות דכבר נתחייב בכיסוי קודם שיבא לידי הקדש יע"ש ראי' זו נכונה, וכעי"ז נסתפקו התוס' חגיגה (ט'.) ד"ה כיון דלא חזי צ"ע פשוט בראשון וחיגר בשני מי אמרי' כיון דחיובא עלי' רמי' תו לא פקע ע"ש, אך התם י"ל דכמו דאמרי' בחיגר בראשון ונתפשט בשני דל"מ תשלומין משום דלא חזי בראשון והוא כר' יוחנן לשיטתו דס"ל בירושלמי פ' מי שאחזו דהנותן גט לאשה לאחר ל' ואחזו קרדיקוס הגט פסול דאזלינן בתר חלות ובשעת חלות לאו בר גירושין הוא ה"נ בנ"ד להיפוך דעיקר חיוב בראשון ושני רק תשלומין חשיב המעשה בשני והחלות בראשון ולר"י דאזלינן בתר חלות הוי כאלו המעשה הי' בראשון ופטור, וע"כ נסתפק התוס' גם להיפוך בפשוט בראשון וחיגר בשני דכיוון דשני תשלומין דראשון יחשב כאלו עשה בראשון בזמן חלות ומקיים מצוה וממילא חייב, וכ"ז התם משא"כ בנ"ד אפשר דאינו מקיים מצוה בעת שאין לו קרקע [וכעין פסחים (צ"ג:) בדרך רחוקה דמדחיי דחיי' רחמנא] ממילא לא יועיל אם יקיים

והנה אם נימא דאינו מקיים מצוה פשוט דחייב כרת בזה שמפקיר את נכסיו אחר חצות דבפסחים (ס"ט.) ערל שלא מל ענוש כרת וכ' רש"י דל"ד לדרך רחוקה דהתם בהגיע זמן חיובא דהיינו חצות תו אין לו עצה משא"כ בערל יש לו עצה למול בהגיע זמן חיובו, וא"כ ה"ה בנ"ד וקו"ח שמפקיר נכסיו ועיקר חיובו בידים דחייב כרת, ולפי"ז יש ליישב ג"כ קו' חת"ס (סי' קכ"ד) שהביא כ"ת לר"א למה מכשירי פסח דו"ש הא בידו להפקירו כדאמרי' שבת (קל"א:) לענין ציצית ולהנ"ל ניחא דאחר חצות אם יפקיר יהי' ענוש כרת וע"כ מכשירי פסח דו"ש דאז אחר חצות תו אין לו עצה להיפטר מחיובו: