ארץ צבי (פרומר) א עד

כן, וכעי"ז בריטב"א עירובין (מ"ב:) הנה מצינו סברא זו בין לקולא בין לחומרא, וה"נ ל"א מדחל עליו שם אחר פ"א אינו חוזר להכשרו רק במקום של"ה עומד השם האחר להסתלק מיד משא"כ בנ"ד כשמתחיל לכתוב ראש הלמד דהיינו היוד שבראשו עומד תיכף ומיד להתבטל ממנו שם יוד ע"י הארכת אות הלמד אז ל"א דחל עליו שם האחר כ"כ שלא יוכל להתבטל עוד

עוד יש לדון כעין שכ' תוס' כתובות (ל':) ד"ה לא צריכא לענין בע"מ ששימש בטומאה שחתך אצבעו בסכין טמאה דאף שהוא בזאח"ז מ"מ כיון שאין הפסק כלל בנתים חשיב כמו בב"א ממש וכן לענין קילב"מ, וכעי"ז ברשב"א יבמות (ו'.) לענין עדל"ת דכה"ג חשיב בעידנא וכזה במג"א (סי' ל"ב סקכ"ז) דכל שכותב בזאח"ז ממש חשיב כאלו הי' בב"א, וכ"מ להדי' ברש"י ערכין (יוד.) ד"ה ולא כלום דכשאינו מפסיק חשיב כמו בב"א, וה"נ חשיב כאלו כתיבת כל הלמד הי' בב"א נמצא שלא הי' רגע בלא תקון

עוד יש לדון קצת לפמ"ש במשנה ברורה (סי' ל"ב סכ"ה) בבה"ל בכ' אות א' חלוקה לב' אותיות כגון צדי' שכ' יוד נון או שין שכ' עיין יוד וכו' דאין בכ"ז משום שלכס"ד רק בניכר פרידתן להדי' עיי"ש וע"כ מועיל תקון, וא"כ ה"ה בדלית שנראית כמין הא בעינן ניכר השינוי להדי' וכעי"ז כ' המג"א לענין שינוי מראה דאינו פוסל רק בניכר להדי' בתחילת השקפתו, ובנ"ד דאין ניכר השינוי רק בזמן מועט מאד בעת שכ' ראש הלמד לבד בלתי סופו שהוא זמן מועט מאד בלתי מתחלק וזה אפשר ל"ח נראה בתחלת השקפתו כי צריך צמצום גדול לצמצם חוש הראות באותו רגע לבד בעת היות ראש הלמד לבד כתובה בלתי השאר ודוק, כ"ז כתבתי ללמוד צדדי זכות לענין דיעבד שמה שהניח תפלין עד עתה לא יחשב קרקפתא דלא מנח תפלין וגם ל"ח ברכתו לבטלה ופועל ידיו תרצה, אבל אין כחי להכשיר לכתחלה נגד רוב הפוסקים ככלם הט"ז והמג"א והחמ"ח והב"ש והקסת הסופר שכל דבריו ברורים ומוסמכים מרשכבה"ג הגאון ח"ס ז"ל כידוע] ואבני נזר ראשי אבות לבנ"י מכח סברות בעלמא ואם באנו לחדש ולבנות דינים על סברות ודמיונות מרחוק ומקרוב נגד גדולי הפוסקים יכולנו לטהר את השרץ ולהתיר ח"ו דבר שמפורש איסורו בשו"ע כידוע כי שערי הפלפול לא ננעלו: סימן טו

בס' ישועות מלכו (דף ג'.) מדה"ס וז"ל ודע דאשה אע"פ שחייבת במזוזה מ"מ אין לה לקבוע בעצמה כמו שפסולה לכתיבה וראי' מהא דמנחות (מ"ב.) דנכרי פסול לעשות תפלין והיינו לתפרן ולשאר דבר כמו דפסול לכתיבה ומהא נמי לאשה עכ"ל

ולענ"ד דב"ז תלי' בפלוגתא דבעל מלאכת שמים וקסת הסופר דהנה ברמב"ם פ"ג מה' תפלין הט"ז אין עושין התפלין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השין שעושין בעור כמו שאמרנו לפיכך אם חפן הנכרי או תפרן פסולות וה"ה לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן עכ"ל ולכאור' הוא סתירה להנ"ל דמרמב"ם משמע דדוקא מפני השין חשיב ככתיבה וא"כ קביעות המזוזה שאין בה כתיבה כשר ע"י אשה, אך הב"י (סי' ל"ט) כ' דה"ה עשיית שאר הבית אסור ע"י נכרי ואשה אף שאין בהשאר שין משום שאין לחלק בין קצתו לקצתו עיי"ש ולפ"ז אפשר דה"ה בנ"ד אין לחלק בין כתיבתו לקביעתו], וכ' בעל מלאכת שמים ונלע"ד דה"ה עשיית הבתים בדפוס פסול, משמע דהרמב"ם לא דיבר מזה רק משעה שמחפה הפרשיות בהבתים ומ"מ כ' הרמב"ם הטעם מפני השין דחשיב כתיבה בגוף הבתים הא לא"ה הי' כשרים ע"י נכרי ואף דמחבר הפרשיות להבתים, ובפרשיות יש כתיבה, מ"מ הכתיבה וההנחה בבתים תרי מילי נינהו דהכתיבה היא בפרשיות לבד, וההנחה היא גם בבתים, וע"כ אין הפסול רק מצד השין שזה חשיב כתיבה גם בבתים, וא"כ במזוזה שהוא חיבור המזוזה עם הבית (והוי כמו הנחת הפרשיות בבתים] ובבית הרי ליכא שום כתיבה אפשר דכשר ע"י נשים

אך בעל קסת הסופר (סי' כ"א סק"ב) כ' דמ"ש הרמב"ם אם חפן הנכרי כוונתו על עשיית הבתים עיי"ש וכיון דעדיין אינו מניח הפרשיות בהבתים, ע"כ הוכרח הרמב"ם לבא מצד השין (דזה חשיב כתיבת תורה כמבואר בשבת (כ"ח:) להדי'] דאל"כ הי' כשר ע"י נכרי כיון דבבתים עצמן ליכא כתיבה כלל, אבל בקביעת המזוזה שפועל גם בהמזוזה שיש בה כתיבה שפיר י"ל דפסול, כמו שכ' הב"י (סי' ל"ט) הנ"ל ע"ד רמב"ם הנ"ל דעשיית הבתים ע"י נכרי ואשה פסול מפני השין דמ"מ גם שאר עשיית הבתים פסול ע"י אשה ונכרי דאין לחלק בין קצתו לקצתו עיי"ש וה"נ כיון שיש בפרשיות כתיבה כל העשיות שבה פסולין ע"י מי שפסול לכתבן, אמנם לישנא דרמב"ם אם חפן הנכרי יותר דייקא כבעל מלא"ש דעשיית הבתים לאו חיפוי מקרי כמובן, ולפ"ז יש ראיה להכשיר בנ"ד

ולבר מן דין נלע"ד דעיקר מצות מזוזה הוא הקביעות בבית דבתרגום אונקלס עה"פ וכתבתם על מזוזות ותכתבינון על מזוזיין ותקבעינון בסיפי ביתך ובתרעך, הנה חלק הפסוק לשנים וכתבתם קאי על הכתיבה, על מזוזות [פי' שיהי' נקבעים על מזוזות] [ואולי על מזוזות נדר לפניו [וכתבתם על מזוזות] וגם לאחריו דהיינו שיהי' נקבע על מזוזות ביתך ובשעריך] וכיון דהמצוה לקבוע המזוזה על הפתח, ונשים חייבות במזוזה כברכות (כ':) איככה נאמר שלא תוכל לקיים המצוה בעצמה רק ע"י שליח ותו דמי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ומשוי שליח, וכעי"ז כ' הגאון מנ"ח מצוה תרע"ג לענין כתיבת ס"ת בנשים, ואף דהמצוה שיהי' המזוזה כסדר בבית דומה למ"ע דתפלין שהמצוה ג"כ שיהי' לבוש בתפלין כל היום וכל רגע שאינו לובשם ביטל עשה מה"ת כמבואר בחי' ר"ן סנהדרין (פ"ח.) ותוס' שבועות (כ"ה.) ומ"מ גם הקשירה מ"ע גמורה כמבואר במנחות (ל"ז.) מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, הנה דפעולת הקשירה שפועל בימין ג"כ מצ"ע גמורה ועלי' קאי וקשרתם דקרא, ודעת הרמב"ם דהא דהמניח תפלין אחר שקה"ח עובר בעשה היינו דוקא ההנחה אבל לא משך היותו על גופו, הנה דעיקר מצוה בשעת הנחה וה"נ במזוזה, וכיון שהוא עצם מצוה לקבוע מזוזה אין סברא שלא תוכל אשה לקיים המצוה בעצמה, רק ע"י אחר

ויש לחלק דבתפילין כתיב וקשרתם משא"כ במזוזה ל"כ בקרא ותקבעינון, רק דהפי' שיהי' על מזוזות ביתך כנ"ל, וא"כ עיקר המצוה משך היות המזוזה על פתחו ולא הקביעות עצמה, והא דמברכין לקבוע מזוזה י"ל דבעינן שיהי' המצוה במעשה כעין שכ' האבני נזר או"ח (סי' מ') עיי"ש [אך ק' דהא מברכין לשמוע קול שופר אע"ג דצריך גם מעשה התקיעה כדי שיהי' המצוה במעשה כמ"ש האבני נזר שם] וראי' לזה דהנה במקו"ח (סי' ת"ל) דבל יראה כיון שעוברין עלי' בלא מעשה גם מתעסק עובר ולכאו' אין מובן לי דהרי כל עבירה עוברין גם בלא מעשה אך דלאשב"מ אין לוקין עליו, והרי גם בב"י אין לוקין רק היכא דאיכא מעשה כגון קנה חמץ בפסח וא"כ מה יתרון לב"י על שאר לאוין, וצ"ל דשאני ב"י דאפי' כשהוא במעשה דהיינו שקנה חמץ בפסח מ"מ אין העבירה עצם הקני' רק מה שיש לו חמץ בביתו ואף דהקניי' מועיל לענין שיחשב לאו שיש בו מעשה, מ"מ חשיב דעצם העבירה אין בה